חסאן נהג מונית פלסטיני, החי בברלין (משפחתו עדיין חיה במחנה הפליטים בג'נין) אוסף למונית שלו את אמיר, צעיר ישראלי שעבר לעיר ומנסה לארגן את חייו ואת הקשר הרומנטי שלו. מפגש מקרי הופך לסדרה של נסיעות ליליות שמייצרות ביניהם חיבור עמוק.
לכאורה, אין לשניים הרבה מן המשותף. הם שונים בגיל, בזהות הלאומית, בדת, בניסיון החיים ובמקום שממנו הגיעו. אבל שניהם אנשים שהגיעו לברלין, ובמובן מסוים תקועים,
שני אנשים מעולמות שונים מגלים בהדרגה עד כמה חייהם משקפים זה את זה: אמיר מתמודד עם בדידות, עם שברון לב ועם שאלות הנוגעות לזהותו וליכולתו ליצור קשר יציב. חסאן נראה אדם מבוגר ומיושב יותר, אבל גם הוא לא השלים באמת עם סיפור האהבה שלו ועם המחיר ששילם.
הסיפור הרומנטי של אמיר מחזיר את חסאן לעברו. הוא חי שנים עם תוצאותיה של בחירה שעשה מתוך אהבה, ובהווה הסיפורי הוא מוצא את עצמו מול בתו שעומדת לעשות בחירה דומה. השאלה היא אם הוא מסוגל להכיר בזכותה לבחור את חייה, גם כשהבחירה שלה מתנגשת בערכים ובציפיות שלו.
וזה מה שהופך את הסרט, בעיניי, מסיפור על פיוס בין שני אנשים לסיפור על האפשרות לשבור את שרשרת ההחמצות והוויתורים שעוברת מדור לדור.
יש כאן היפוך תפקידים כמעט טרגי. חסאן, שהיה פעם הצעיר שביקש לבחור את חייו, הופך לאדם שמנסה להגביל את חירותה של בתו. הוא יודע מניסיונו האישי מה משמעותה של אהבה שאינה מקבלת את ברכת המשפחה, ובכל זאת אינו מצליח להעניק לבתו את החופש שהוא עצמו נזקק לו.
חסן אינו בהכרח אדם חסר מודעות. ייתכן שהוא אוהב את בתו באמת, ובכל זאת מתקשה להפריד בין אהבתו אליה לבין רצונו לקבוע כיצד עליה לחיות.
הקושי שלו אינו רק לקבל את בן הזוג הגרמני. הוא נדרש להכיר בכך שבתו היא אדם נפרד ממנו, בעלת רצונות, ערכים ובחירות שאינם נתונים לשליטתו.
הבת אינה רק דמות משנית בסיפור של חסן. היא מציבה בפניו אפשרות לחיים אחרים.
יש גם משהו סמלי במקצועו של חסאן: הוא מסיע אנשים ממקום למקום, אבל בעצמו מתקשה להתקדם בחייו. הוא יודע להביא את נוסעיו ליעדם, אך עדיין לא מצא את הדרך להתמודד עם עברו.
עד שבעה באוקטובר, המפגשים בין חסן לאמיר מאפשרים להם להכיר זה את זה כאנשים, לפני שהם נדרשים להתמודד במלוא העוצמה עם המשמעות של היותם פלסטיני וישראלי. הם אינם נטולי זהות לאומית, אבל הקשר ביניהם מאפשר לזהות הזאת להישאר ברקע בחלק מן הזמן.
ואז מגיע שבעה באוקטובר, והמרחב האינטימי של המונית כבר אינו יכול להישאר מנותק מן המציאות. זהו שימוש מעניין בזמן הקולנועי. התאריך אינו רק ציון כרונולוגי, אלא מעין צל שמוטל על המפגשים הקטנים והיומיומיים.
האם הקשר האנושי שנוצר בין השניים יכול לשרוד מציאות שבה הזהויות הלאומיות נעשות טעונות כל כך?
ישנה בסרט סצנה משעשעת אך מבוססת על אימה אפשרית: זוג התיירים ישראלים עולה למונית בזמן שחסאן משוחח בערבית עם בן דודו. הבן דוד משלב בשיחה מילים כמו "ג'יהאד" ו"אל אקצא", בידיעה שהנוסעים הישראלים עלולים לשמוע אותן ולהיבהל. חסאן משתף פעולה עם המשחק, והסיטואציה הופכת לקומדיה המבוססת על הפער בין מה שהנוסעים חושבים שהם שומעים לבין מה שמתרחש בפועל.
הסצנה חושפת כיצד פחדים ודעות קדומות גורמים לנו לפרש כל סימן דרך זהותו של האחר. הם אינם מכירים את חסאן, אבל כבר מספרים לעצמם סיפור על מי שהוא ועל הסכנה הנשקפת מהם.
אולם, המציאות הישראלית אינה מאפשרת להתייחס לכל חשש ביטחוני כאל דעה קדומה בלבד. הכוח של הסצנה הוא בכך שהיא מראה כיצד פחד מוצדק במצבים מסוימים עלול להפוך לחשד אוטומטי כלפי כל אדם המשתייך לקבוצה מסוימת.
המפגשים מתרחשים במהלך שנתיים ממאי 2022 ועד מאי 2024
בסיום הסרט הבמאי מעניק אותו לאביו ולכל אלו "שהמשיכו לנהוג”
ראשית, יש להתייחס לנהיגה כמטפורה להמשך החיים.
חסן נוהג בלילות, מסיע אנשים, מקשיב לסיפוריהם וממשיך בתנועה גם כאשר חייו האישיים אינם פתורים. הנהיגה היא מקור פרנסה, אבל היא גם מסגרת שמאפשרת לו להמשיך לתפקד בלי להתמודד בהכרח עם מה שמכאיב לו.
"שהמשיך לנהוג” יכול להתפרש לא רק כפרט ביוגרפי על אביו של הבמאי, אלא גם כמחווה לאדם שממשיך לנוע בתוך החיים, למרות מה שעבר עליו.
שנית, הנהג שאינו מגיע בהכרח ליעד.
הכותרת "לאן” שואלת שאלה פשוטה של נהג מונית, אבל היא גם שאלה קיומית. לאן אנחנו הולכים? האם אנחנו בוחרים את הכיוון, או ממשיכים לנסוע במסלול שהכתיבו לנו אחרים?
המשפט על האב שהמשיך לנהוג מקבל בהקשר הזה משמעות כמעט הפוכה: ייתכן שלא תמיד צריך לדעת לאן מגיעים כדי להמשיך לנוע. לפעמים, ההמשך עצמו הוא מעשה של התמדה, ואולי אפילו של אהבה.
ויש גם אפשרות אחרת, פחות מנחמת: הנהיגה המתמשכת יכולה לסמל חיים שבהם אדם ממשיך לתפקד, לעבוד ולהסיע אחרים, בלי לעצור ולברר לאן הוא עצמו רוצה להגיע. זו בדיוק השאלה שחסאן נדרש להתמודד איתה.
יש לציין לשבח את העדינות שבה הסרט בונה את הקשר בין חסאן לאמיר, את המשחק של איהאב סלאמי ועידו טאקו.
מאוד אהבתי.
במאי: אסף מכנס (סרט ביכורים)
שחקנים: איהאב אליאס סלאמה, עידו טאקו, דב נבון ושרית וינו אלעד
דובר אנגלית, גרמנית, עברית
ישראל- גרמניה 2026 95 דקות