אמצע הלילה, דפיקה על הדלת, דודו של אקאם מגיע במפתיע ומשנה את חייו.

מה מייצגת כל אחת מהדמויות?
אביו של אקאם- היה חלק מכוחות ההתנגדות הכורדיים והפשמרגה. הוא מייצג את הדור שנאבק, שילם מחיר אישי ואולי אף הקריב את חייו למען זהותו הלאומית.

הדוד ח'דר – עזב את כורדיסטן מסיבות פוליטיות., עברו עדיין רודף אותו. הבמאי אומר במפורש שהוא בורח מהשפה ומהתרבות גם בשל הרקע הפוליטי שלו. הוא נאלץ לברוח ולחיות בזהות שאינה שלו.

אקאם – הדור השני, שנולד וגדל בנורבגיה, התרחק מהשפה ומהתרבות, אבל מגלה מחדש את שורשיו. הוא מקבל בירושה לא רק שפה ומסורת, אלא גם היסטוריה פוליטית טעונה, על כל הסתירות והכאב שבה.

חברו של הדוד, בעל בית הקפה- מייצג את האליטה של המורדים. בריאיון עם הבמאי נאמר שהדמויות בבית הקפה גולמו בידי אנשים מהקהילה הכורדית, שחוויותיהם האישיות סייעו לעיצוב הדמויות.

הבמאי, מסביר בריאיון שהבחירה להכניס את סיפור הפשמרגה דרך אביו של אקאם נועדה לפתוח צוהר ל"מצוקה הכורדית" Kurdish plight

הבמאי, ברווא ואהבפור, טען שאכן התכוון להכניס את הסיפור הכורדי אל תוך הדרמה המשפחתית וההגירתית.

הכורדים הם עם גדול, המונה עשרות מיליוני בני אדם, שאין לו מדינה עצמאית משלו. הם חיים בעיקר בארבע מדינות:

טורקיה, עיראק, איראן, סוריה.

במשך עשרות שנים הם נאבקו לשמור על זהותם הלאומית, על שפתם ועל זכויותיהם התרבותיות והפוליטיות. בחלק מהמקומות המאבק הפך למאבק מזוין נגד השלטון המרכזי.

הכורדים אינם גוף פוליטי אחיד. יש ביניהם מפלגות, תנועות לאומיות וארגונים צבאיים שונים, ולעיתים, גם יריבויות עמוקות ביניהם.

הפשמרגה פירושה בקירוב "אלה המתמודדים עם המוות". זהו הכינוי ללוחמים הכורדים, בעיקר, במסגרת הכוחות הצבאיים של התנועה הלאומית הכורדית בעיראק.

במקרה של הסרט, הבמאי מאשר במפורש שאביו של אקאם היה חבר בהתנגדות הכורדית ובכוחות הביטחון של הפשמרגה.

הארגונים המורדים אינם מקשה אחת, היו ביניהם גם עימותים ומאבקי כוח. זאת ניתן לראות בסצנה שבה הדוד מטיח בחברו חוסיין דברים קשים.

כלומר, הסרט אינו עוסק רק בהגירה ובפערים בין מהגרים לילדיהם. הוא שואל שאלה עמוקה יותר: האם אפשר לברוח מהעבר שלנו, או שהזהות שלנו ממשיכה לחיות בתוכנו גם כשאנחנו מנסים להתנתק ממנה?

וזו גם הסיבה שהשפה הכורדית בסרט כל כך משמעותית. היא אינה רק אמצעי תקשורת. היא זיכרון, שייכות, היסטוריה, כאב ולעיתים גם איום.

אקאם אינו רק נקרע בין שתי תרבויות, אלא בין הזהות שבנה לעצמו לבין הזהות שהוא מגלה מחדש דרך המפגש עם דודו.

אקאם רוצה להיות נורבגי לכל דבר. הוא אימץ את השפה, את אורח החיים ואת הנורמות של החברה שבה גדל. מבחינתו, העבר הכורדי הוא אולי משהו שכדאי להשאיר מאחור. הוא רוצה להשתייך בלי להידרש להסביר את עצמו ובלי לשאת את המטען של ההיסטוריה המשפחתית.

הדוד ינס מכניס לחייו בלגן, מסבך אותו עם רשויות החוק ומערער את השגרה שבנה. אבל דווקא האיש הזה, שהוא לכאורה מקור הצרות, פותח בפניו דלת אל עולם שהתרחק ממנו: השפה, התרבות, המאבק הכורדי ובעיקר, סיפורו של אביו.

נוצר כאן פרדוקס: האדם שמסכן את חייו המסודרים של אקאם הוא גם האדם שמחזיר לו חלק שאבד מזהותו.

המפגש עם הדוד מאפשר לאקאם להתקרב גם אל אביו, שאותו איבד. דרך סיפורו של הדוד הוא יכול לגעת בעבר של אביו, להבין משהו מהבחירות שעשה ומהמחיר ששילם.

הדוד ואקאם מייצגים כמעט שני קצוות הפוכים של חוויית ההגירה. הדוד מבקש להתרחק מהעבר כדי לשרוד בהווה; אקאם מבקש להתרחק מהעבר כדי להשתלב בעתיד. אבל המפגש ביניהם מלמד את שניהם משהו על המחיר של הניתוק.

בהקשר זה יש לשאול מדוע הסרט מסתיים כפי שהוא מסתיים?

הסרט עשוי בצורה נפלאה, השחקנים מאוד אמינים.

במאי: ברווא ואהבפור Brwa Vahabpour
שחקנים ראשיים: פיימן אזיזפור, חמזה אגושי, שרה פרנצ'סקה ברנה
נורבגיה, 2025 98 דקות

הרצאה מקדימה:
מהגרים מהסרטים:
על שייכות, זהות והיסטוריה משפחתית