הסרט נפתח בהודעה על מות אמו של הגיבור, מרסו. הוא מגיב באופן שנראה מוזר, כמעט ללא ביטוי רגשי. הוא אינו בוכה בהלוויה, מוטרד מן החום, מן האור, מן העייפות ומן הגוף, וממשיך בחייו. למחרת הוא יוצא עם מארי, שוחה איתה, צופה בסרט וצוחק.
מנקודת מבט חברתית, התנהגותו נראית בלתי נסלחת. אנו מצפים שאדם יתאבל על אימו, ושאבלו ייראה לעין. העדר הדמעות מתפרש כהעדר אהבה.
אבל קאמי מציב כאן שאלה עמוקה יותר: האם אפשר למדוד את רגשותיו של אדם לפי האופן שבו הוא מבטא אותם?
מרסו אינו מספק את הסימנים המקובלים לאבל. הוא גם אינו מנסה להעמיד פנים שהוא חש משהו שאינו חש באותו רגע. הוא אינו אומר את הדברים המצופים ממנו כדי לזכות באישור החברה.
יש כאן כמה רבדים:
הרובד הגופני: החום, האור, העייפות והתחושות הפיזיות תופסים אצלו מקום מרכזי. מרסו חווה את העולם דרך גופו, לאו דווקא דרך פרשנות רגשית או מוסרית.
הרובד החברתי: החברה מצפה ממנו להציג אבל בצורה מסוימת. הוא אינו ממלא את התפקיד המצופה מבן אבל.
הרובד הקיומי: המוות הוא עובדה שאינה ניתנת לביטול. טקסי האבל אינם משנים אותה, ואינם מספקים תשובה לשאלת משמעותו של המוות.
ייתכן שמרסו אהב את אמו, אך אינו חווה את האהבה באמצעות ביטויי האבל המקובלים. ייתכן גם שהקשר ביניהם היה מרוחק. העובדה שהיא חיה בבית אבות אינה מוכיחה שלא אהב אותה, כשם שהעדר בכי אינו מוכיח שלא התאבל.
מרסו אינו מתבונן באירועים בחייו ומעניק להם משמעות בדיעבד כפי שאנחנו נוהגים לעשות. הוא אינו מספר לעצמו סיפור על האופן שבו מות אמו אמור לשנות אותו. הוא ממשיך לחיות את הרגע הנוכחי.
וזה מתחבר לתפיסה הקיומית של קאמי: המוות אינו הופך למשמעותי רק משום שאנחנו מעניקים לו משמעות רגשית או סמלית. הוא עובדה של הקיום, והעולם אינו משתנה כדי להתאים את עצמו לכאב שלנו.
העובדה שמרסו אינו מבטא אבל הופכת אותו לחידה: האם הוא אדם שחי ללא העמדת פנים, או אדם שמנותק מעולמו הרגשי ומעולמם של אחרים? קאמי משאיר אותנו במתח הזה.
לקראת סוף הרומן, מרסו ממתין להוצאתו להורג. הוא אינו הופך פתאום לאדם רגשי במובן המקובל, אבל הוא מגיע להכרה עמוקה: אין לו שליטה על מותו, אין הבטחה לחיים אחרים, ואין תשובה שמימית שתסביר את מה שעומד לקרות לו.
העימות שלו עם הכומר חשוב במיוחד. הכומר מציע לו נחמה באמצעות האמונה באלוהים ובחיים שמעבר למוות. מרסו מסרב לקבל את הנחמה הזאת. הוא אינו מוכן להעמיד פנים שהוא מאמין במה שאינו מאמין בו, אפילו כשהוא עומד למות.
מרסו אינו יכול לשנות את העובדה שימות, אבל הוא יכול להחליט כיצד יתייחס אליה. הוא אינו מוכן להמיר את אי הוודאות בוודאות דתית רק כדי להקל על פחדו.
ובכל זאת, ההתפרצות שלו מול הכומר מעידה על עוצמה, על כעס ועל התעקשות. בסיום, הוא מגיע למעין פיוס עם העולם, שאינו נובע מכך שהעולם נעשה טוב או צודק יותר, אלא מכך שהוא מפסיק לדרוש ממנו תשובות שאינן בנמצא.
במסה "המיתוס של סיזיפוס", קאמי אינו מציע כניעה לאבסורד, אלא חיים של מודעות, חירות ומרד. הוא אינו טוען שאין טעם לאהוב, לפעול או לחוש חמלה משום שהמוות בלתי נמנע.
מרסו הוא דמות מורכבת, הוא מגלם את הקושי לחיות בלי משמעות מובטחת, אבל גם את הסכנה שבניתוק מן הזולת.
הרי הוא אינו רק אדם שאינו בוכה על אמו. הוא גם אדם שנגרר לתוך מערכת היחסים האלימה של רמון, אינו מתערב באמת לטובת האישה שנפגעה, ולבסוף הורג אדם אחר.
מכאן עולה שאלה מוסרית מטרידה: האם העובדה שהעולם אינו מעניק לנו משמעות פוטרת אותנו מאחריות למעשינו?
עד כמה הסרט של פרנסואה אוזון נאמן לספר, ומה הוא משנה?
הסרט נאמן במידה רבה לעלילת הרומן מ־1942, אך אינו מסתפק בהמחשה קולנועית שלו. בעיניי, ההבדל המעניין ביותר בין הספר לסרט אינו בהכרח בשינוי העלילה, אלא בשאלה מה המצלמה מאפשרת לנו לראות שהמספר לא יכול.
אוזון הבמאי אמר כי נעזר בהיסטוריונים כדי להבין את ההקשר הקולוניאלי, וכי היעדרם של הערבים מן הרומן הטריד אותו בקריאה המחודשת שלו.
בספר, אנחנו חווים את העולם דרך מרסו, ולכן, הנרצח כמעט אינו קיים מעבר לאירוע שבו הוא נורה. בסרט, אנחנו נדרשים להכיר בכך שיש כאן עולם אנושי שלם שמרסו אינו רואה.
וזה מעורר שאלה נוספת: האם מרסו הוא רק אדם המנותק רגשית מן העולם, או שהניתוק שלו קשור גם למעמדו כגבר צרפתי לבן בחברה קולוניאלית, שבה חייהם של האלג'יראים אינם זוכים לאותו ערך?
מרסו אינו בהכרח אדם שאינו חש דבר. הוא מסוגל ליהנות מן הים, מן הגוף, מן האור ומן הקרבה למארי. מה שחסר לו, לפחות לכאורה, הוא הנטייה להעניק לחוויות האלה משמעות רגשית ומוסרית כפי שאנחנו רגילים לעשות.
הצילום בשחור לבן משרת את הבחירה הזאת. הוא מעניק לעולם תחושה של מרחק, ובו בזמן מדגיש את האור המסנוור ואת החום. באופן פרדוקסלי, הסרט אינו מציג עולם חסר תחושות, אלא עולם חושני מאוד, שהגיבור מתקשה לתרגם לרגש ולמשמעות.
מיהו הזר?
מרסו הוא הזר במובן הפילוסופי, הוא זר לעולם, לעצמו לחברה. הוא אינו מתנהל עפ"י הקודים החברתיים המקובלים, הוא גם אינו מוצא משמעות בעולם ואינו מחפש להסביר את חייו.
הערבי הוא הזר במובן החברתי והקולוניאלי. והמתח בין שני המובנים האלה פותח אפשרות לקריאה עמוקה של הספר ושל הסרט.
הסרט לא יתאים לכל צופה, הוא אינו בידורי, ודורש התמסרות גם לקצב איטי, מהורהר. מרסו הוא גיבור שותק.
ישבתי דרוכה ומסוקרנת מאוד במהלך כל השעתיים.
במאי: פרנסואה אוזון (שמונה נשים, הפשע שלי, פרנץ, מתחת לחול, בחסדי האל, הכל עבר בשלום, קיץ 85)
שחקנים: בנז'מן ווזן – מרסו
רבקה מרדר -מארי
פייר לוטן– רמון.
דניס לבנט- סלמנו, השכן של מרסו.
צרפת, 2025, 122 דקות
הרצאה מקדימה: מספר לסרט- עיבוד יצירות ספרותיות לקולנוע