קודם כל וואו.
יצאתי נפעמת מהסרט יוצא הדופן הזה, גם בשל עומס תכניו הפוגשים את החיים של כולנו, וגם בשל הטכניקה, הצילום, העיצוב הגרפי והשיטות הייחודיות שבהן הוצערו השחקנים הראשיים.
הבית מהווה דמות מרכזית בסרט, הוא נבנה ב-1900.
מזווית צילום קבועה, לא משתנה, לכל אורכו של הסרט, אנו צופים ומלווים את דייריו במעגל חייהם.
הם מתחתנים, מצמיחים משפחה, מנהלים מערכות יחסים בין אבות לבנים, בני זוג, סבים ונכדים ובתוך כל אלו נחשפים חלומות, המתנפצים אל מול המציאות.
ריצ'ארד (טום הנקס) ומרגרט (רובין רייט) גרים בדירת הוריו של ריצ'ארד, אל ורוז. הבית הוא העוגן, בו חוגגים את חג ההודיה, כריסמס, ימי הולדת ושמחות על הישגים. אולם, בסרט זה, מסתבר, כי הבית הוא גם מחסום, שלא מאפשר הגשמת החלומות. המשכנתא, הצורך להתפרנס מחבלים בחלומותיהם של הנפשות הפועלות.
רק יציאה מן הבית היא זו המאפשרת את מימושו של החלום.
"הזמן טס", אומר ריצ'ארד, ובהקשר זה אנו מתוודעים אל החולף, הזמני, אל שבריריות החיים, ומוגבלות האדם מול הנצח, הטבע.
הסצנות מן העבר ההיסטורי של האנושות, ועולמם של הילידים המגיחים בין הסצנות, מגלים לנו שישנם דברים שנשארים, וישנם- המשתנים. גם הבית נשאר מאה תמימה, אך החפצים משתנים וכך גם דייריו.
מאז קדמת דנא הטבע הורס ובונה, והאנושות מאז ומעולם לא ויתרה על התאהבות, הריון ומוות.
העולם המודרני- מוצג דרך חידושים טכנולוגיים, כסאות לרווחת יושביהם, שואבי אבק, מכשירי טלוויזיה על סוגיה השונים.
הסצנות של העולם הילידי מתקשר לרעיון שהסרט מעלה שהבית הוא גם הבית ההסטורי של האומה האמריקאית. הוא אתר ארכיאולוגי בו נמצאת המחרוזת של הילידה. הוא ניצב מול האחוזה הקולוניאלית שבה גרה משפחתו של בנג'מין פרנקלין שהיה מדינאי, ממציא, סופר, מול שהיתה לו השפעה על ההסטוריה של ארה"ב ועל המדע והמצאות במאה ה18.
גורג וושינגטון, הנשיא הראשון, אבי האומה האמריקאית ותומס ג'פרסון, הנשיא השלישי שאך הוא מאבות המייסדים של אמריקה לא מוזכרים במקרה. שום דבר לא מקרי בסרט שרצוף אפיזודות רבות ומגוונות של זוטות ושל דרמות החיים, והן כולן עוסקות לא רק במעגל החיים של דיירי הבית אלא בעובדה שלבית יש היסטוריה, עבר, והוא המשכו.
הסרט גם מעלה את שאלת הזיכרונות שאנו חורטים במוחנו, משאלת הזהות "מי אני" ועד הסרט הכחול של ואנסה.
ולמרות מהמורות החיים וההחמצות, יש השלמה עם מה שיש. יש הבנה בוגרת של הכרת הטוב המהול גם ברע, טבעם של החיים.
הסרט מבוסס על ספרו הגרפי של ריצ'ארד מקגווייר. הגרפיקה זוכה למקום חשוב מאוד בוויזואליות של הסרט, התמונות הממוסגרות יוצרות הפרדה בין סצנה לסצנה, לעיתים בדרך האסוציאציה, לעיתים באמצעות החפצים או המצבים האנושיים. הן קצרות, מתחלפות במהירות, מכבידות רק משום שהן דורשת ריכוז גבוה של הצופים, והבנת הקשר ביניהן. יש הקפאה של חפצים של מצבים בתמונות מוסגרות אלו, וזהו אמצעי צורני המעצים את התכנים של הסרט.
ואולי ברמה הפילוסופית מעגל החיים האוניברסלי מורכב מהקפאה של חפצים, תמונות מצבים שמצטרפים למהות חיינו.
סרט שקשה לעכלו במלואו בצפייה בודדת.
יתכן שלצופים מסוימים הוא יהיה "יותר מדי".
הסרט לא הרפה ממני ימים לאחר הצפייה בו. הוא עושה מה שקולנוע איכותי יודע לעשות, מפגיש אותנו עם החיים שלנו, כפי שכולנו מכירים אותם, וגם פורט על מיתרי הרגש. כן, דמעתי לקראת סופו.
חשוב לציין, כי HERE שתורגם ל"כאן ולתמיד" יוצא בדיוק 30 שנה לאחר שיוצריו, הבמאי והתסריטאי יצרו את "פורסט גאמפ" עם אותם כוכבים ראשיים.
על פניו הסרטים שונים מאוד, הבימוי, הצילום שונים.
ובכל זאת, בשניהם יש תשתית פסיכולוגית עמוקה: ב"פורסט גאמפ ישנה אמירה שאלפרד אדלר היה הראשון שהתייחס אליה, והיא שחוויות הילדות נחרטות בתת מודע שלנו ומנהלות את חיינו:
פורסט, למרות שהוא סובל מלקות למידה ומנכות גדל אצל אם מעצימה, שחיזקה את תחושת הערך שלו, ולכן, הוא יזכה לחיים מפעימים ויפגוש שועי עולם.
לעומתו, ג'ני היפהפייה והמוכשרת, שחוותה אלימות מינית בילדותה, תחיה חיים של הרס עצמי ותחושת ערך ירודה.
"פורסט גאמפ" מספר דרך הגיבור את ההיסטוריה של ארה"ב, ובמובן זה הוא מאוד אמריקאי.
"כאן ולתמיד" עוסק בזה באופן יותר נרמז ועיקרו- הצצה לחיים שכולנו מכירים, ומכאן הוא בעיני – אוניברסלי יותר.
כפי שניתן להבין, הסרט מורכב מאוד, דורש התמסרות מוחלטת של הצופים לכל הניואנסים הקטנים כדי להבינו, וכנראה לא בצפייה ראשונה.
רוצו לראות כשיגיע אל בתי הקולנוע ב-4.12.24
במאי: רוברט זמקיס
תסריטאים: רוברט זמקיס, אריק רות, ריצ'ארד מקגווייר
שחקנים:
טום הנקס
רובין רייט
קליי ריילי
פול בטאני
ארה"ב 2024
104 דקות
