סרטה החדש של טליה לביא מזכיר בסגנונו את סרטה הראשון "אפס ביחסי אנוש". השימוש בפרודיה ובמצבים הזויים, מוקצנים כדי לומר אמירה נוקבת אם כי משועשעת שרת את הבמאית כאשר רצתה להציג את השירות של חיילות בצבא, ולנפץ את המיתוס של "תרומה למדינה", "תפקיד משמעותי", "להותיר חותם"- כל אלו נלעגים מאוד כאשר זוהרה משחקת כל הזמן ב"שולה המוקשים", דפי רוצה לשרת קרוב לבית, בקריה, ורמה המפקדת שנוזפת בהן מוצגת באור נלעג.
כך גם בסרט זה כשליל החתונה וכל המיתוסים הקשורים בו מנופצים אחד לאחד: שצריך לרקוד ולשמוח, שהחתן צריך לשאת את הכלה דרך מפתן הדלת פנימה, שהם אמורים לבלות בבית מלון בסוויטה מפוארת שבה שוכנו אישים מכובדים ולחגוג בסקס פראי כל הליל.
במקום זאת אלינור ונועם יוצאים למסע הרפתקאות הזוי שמנפץ את כל הפנטזיות הללו: האקסים של כל אחד מהם יהיו מעורבים, הוריו של נועם יעקבו אחריו וינהגו בו כבילד חסר אחריות.
הם יתחילו את ליל ההרפתקאות המוזרות שלהם ביחד ואח"כ יתפצלו: היא תפגוש את המאבטחים של ראש הממשלה ותרקוד בכיכר פריז, אחר כך תפגוש את תלמידיה (היא מורה לדרמה בתיכון) ותיגרר עמם למסיבת ריקודים, ותיקח טרמפ במשאית הזבל העירונית.
נועם יפגוש "אחות" בית חולים, בלונדינית וינסה למנוע בעדה התאבדות.
כשמפציע האור, האנשים "הרגילים" יוצאים לשגרת יומם, וכל הזיית הלילה היתה כלא היתה.
סרט קיץ מהנה, ללא יומרות, משעשע, עם דיאלוגים שנונים ומצחיקים.
בימוי ותסריט: טליה לביא
שחקנים: רן דנקר (נועם), אביגיל הררי (אלינור), מאיר סוויסה (אביו של נועם), אורלי זילברשץ (אמו של נועם).
מקום לקרוא לו בית- TAKE ME HOME
בכפר קורדון בדרום צרפת מול נוף מפעים והמון בלאן, מתקשה