אלינור חיה 11 שנים בדיור מוגן עם חברתה הטובה בסי. לאחר מותה היא חוזרת לניו יורק וגרה עם בתה במנהטן.
מפגש במרכז היהודי של ניצולי שואה גורם לה להעמיד פנים ולספר את סיפורה של בסי. כולם נפעמים כולל נינה, צעירה שאבלה על מות אימה, ורוצה להוכיח את עצמה בתחום העיתונות.
מכאן הדברים מתגלגלים.
נשאלת השאלה מדוע שיקרה? והסרט מאפשר לנו להציע כמה אפשרויות להתבונן על אבל: לקבור את האבל, להתכחש לו, להתכנס פנימה כשבלול, אולי הפחד מעוצמת הרגשות אולי עיוורון לסבלם של אחרים.
בסרט יש ארבע דוגמאות לאבל:
אבלה של בסי על הירצחו של אחיה בשואה-בעיניה, היא ניצלה כדי לספר את סיפורו.
אבלה של נינה על מות אמה, הציירת היהודייה. היא בוכה בכי בלתי נשלט ולא מבינה מדוע אביה לא מזכיר במילה את אשתו.
אבלו של אביה, שדרן טלוויזיה נערץ, רוג'ר דיוויס שבחר בניתוק, גם מסבלה של בתו, נינה וסיפורה של אלינור/ בסי מעורר אצלו תובנות חדשות לגבי אבלו שלו ולגבי צורות אבל נוספות.
אבלה של אלינור- געגועיה לאישה שאיתה היא חלקה ידידות כל כך אינטימית, וניסיונה למלא את החלל שהותירה- כך אלינור ממשיכה את דמותה של חברתה הטובה, כך היא מנציחה את זכרה ואת המשמעות של סיפורה.
כאשר אלינור מבקשת לחגוג בת מצוה באיחור של שנים, בגילה, דבר שלא זכתה לו, היא פוגשת את הרב כהן והפרשה שנופלת בחלקה היא פרשת יעקב ועשיו, והיא כמובן איננה מקרית.
הרב מחדד ואומר לאלינור כי הפרשה איננה על הונאה אלא על אמת: הונאה היא לא תמיד רעה, מה שחשוב זאת הכוונה.
הסרט הוא הרבה דברים: על זהות יהודית, חברות, הזדקנות
מערכות יחסים בין אם לבתה, אב לבתו, אח ואחות.
הסרט מסופר באופן כל כך רגיש ואנושי, יש בו המון חן במקביל לסיפורה של בסי שהוא סיפור של ניצולה, שמתהלכת כל שנותיה בתחושת אשמת הניצולה.
ג'ון סקוויב המגלמת את אלינור בת ה94 פשוט גדולה באמת, משחקה אמין, ופניה שופעים חוכמה וחיות.
סקרלט ג'והנסון ביימה את הסרט, לראשונה כבמאית, וזה הצליח לה מאוד.
ממליצה מאוד.
ארה"ב, 2025, 98 דקות
הפצה: רשת לב.
לנצח נצחים Eternity
לאחר המוות רכבת מיוחדת לוקחת אותך למרכז שבו מתאם/ת עוזרים
