העלילה בנויה סביב רות לפידות, פתולוגית משפטית בדימוס, ויהלי בת השש עשרה, שהקשר ביניהן מתחיל דווקא מתוך כפייה ומקבל תפנית כשהן מתחילות לצפות יחד בשכנים דרך המשקפת.
יש בו מבנה כמעט "תיאטרלי": שתי נשים שנמצאות בתחילת הדרך משני צדי קיר רגשי: סבתא ונכדה, מבוגרת ומתבגרת, אישה שחיה מתוך שליטה והסתגרות מול נערה שמסתגרת מתוך חרדה — והחקירה היא המנגנון שמאפשר להן להיפגש באמת.
רות הסבתא היא בעיניי אחת ההברקות של הספר. היא אינה סבתא "מחבקת", אינה מנסה להיות צעירה ברוחה, ואפילו לא ממש אוהבת בני אדם. הפרדוקס יפה במיוחד: אישה שידעה כל חייה להתמודד עם המתים מתקשה להתמודד עם החיים. היא הייתה ראש המכון לרפואה משפטית. כלומר, התבוננה בגופות כדי לגלות את האמת, אבל, עכשיו, היא משתמשת במשקפת כדי להתבונן בחיים מרחוק.
וכאן נכנס שם הספר: "המשקיפות" אינו רק תיאור הפעולה. הוא כמעט מטאפורה לקיומן של השתיים.
רות משקיפה על העולם במקום להשתתף בו, וגם יהלי מסתגרת מן העולם משום שקשה לה להשתתף בו. שתיהן, בדרכים שונות, הן נשים שעומדות מחוץ לחיים ומביטות פנימה.
אבל החקירה מאלצת אותן להפסיק להיות משקיפות ולהפוך למשתתפות. ומה שקורה בין רות ליהלי הוא למעשה הסיפור המרכזי.
אני חושבת, שהרצח הוא במידה רבה "עלילת ההסוואה" של הספר. מתחת למתח ולתעלומה מסתתר סיפור על אפשרות של קשר בין שני דורות נשיים.
יהלי אינה "מתקנת" את רות, ורות אינה "מחנכת" את יהלי. דווקא משום שהן אינן מצליחות בתחילה לתקשר בשפה המקובלת, הן מוצאות שפה חדשה: הסקרנות.
וזה מקסים, כי הסבתא אינה מצליחה לחדור לחומות של יהלי באמצעות רוך או שיחות נפש. היא מצליחה לעשות זאת באמצעות משהו הרבה יותר עקיף: הן הופכות לשותפות לפשע לכאורה, לחוקרות, למתבוננות. כלומר, הקשר נוצר דרך עשייה משותפת ולא דרך וידוי רגשי.
המשקפת היא אובייקט תיאטרלי. המשקפת היא כמובן משקפת תיאטרון ישנה, פרט שמופיע כבר בפתיחת הספר, אבל היא הופכת לכלי שבאמצעותו רות צופה ב"תיאטרון" של החיים.
המשקפת בספר משמשת לא רק כחפץ פיזי, אלא כציר תמאטי וסימבולי מרכזי המקשר בין מספר רבדים:
בחיים של אחרים כדי להימנע מלחיות את החיים של עצמנו מציצנות לעומת התבוננות: המשקפת מאפשרת לדמויות להתבונן בעולם מבלי להשתתף בו באופן פעיל. עבור הנכדה המסתגרת, המשקפת היא מנגנון הגנה – תיווך המאפשר לראות את החיים ממרחק בטוח. עבור הסבתא, המשקפת היא כלי לבימוי המציאות, הופכת את השכנים והעוברים ושבים לשחקנים על במה.
התיאטרון כפילטר למציאות: עדנה מזי"א, כבמאית ומחזאית, משליכה את ארגז הכלים התיאטרלי על הבליינד ספוטס של החיים. המשקפת ממסגרת את המציאות כסצנה דרמטית. היא מעלה את השאלה: האם אנחנו צופים?
חיפוש האמת: באופן פרדוקסלי, התקריב שמספקת המשקפת דווקא חושף את הפרטים הקטנים, הסמויים מן העין, הסדקים במסכות של האנשים. המבט הממוקד דרך העדשה מפרק את השקרים של היומיום ומאלץ את הגיבורות להתמודד עם אמת חשופה ובלתי מתווכת.
בנוסף לכך ישנה אירוניה, שכן שהשכנים שבהם היא צופה הם אנשי תיאטרון, גבריאל ונלי מלכין, "הזוג המלכותי" של התיאטרון הישראלי.
כך נוצרת מערכת מראות:
תיאטרון → משחק → תפקיד → חיים → זהות → אמת ושקר.
אנשי התיאטרון יודעים לשחק תפקידים. אבל האם בחיים הם אמיתיים יותר? אולי דווקא פחות?
והסבתא, שמתחילה כצופה מן הצד, הופכת לחוקרת שמנסה להבחין בין מה שאנשים מציגים לבין מה שהם באמת מסתירים.
זה מתחבר באופן יפה גם לעולם שעדנה מזי"א הכירה היטב כמחזאית, במאית וסופרת. הספר הוא יצירתה האחרונה, והיא השלימה אותו זמן קצר לפני מותה ב־2023; הוא יצא לאור ב־2026 לאחר שהושלם והובא לדפוס בידי מעין רוגל.
ויש כאן גם שאלה פילוסופית מעניינת: האם אפשר באמת לראות את האחר?
המילה "משקיפות" מעניינת גם בהקשר הזה.
הן מסתכלות על אנשים ממרחק, דרך עדשה, ומנסות להבין אותם. אבל כל תהליך החקירה מלמד שאי אפשר להבין אדם רק על פי מה שרואים.
כלומר, הספר משחק כל הזמן עם ההבדל בין:
לראות – לבין להבין.
להסתכל – לבין להתבונן.
לדעת עובדות – לבין לדעת אדם.
וזה אפילו מקביל למקצוע של רות: הפתולוגית יכולה לגלות בגופה את סימני המוות, אבל החיים עצמם מורכבים הרבה יותר. האמת אינה תמיד נמצאת במה שאפשר לראות.
וההומור המשולב בדיאלוגים ובדמותה של רות הלא קונבנציונלית חשוב הרבה יותר ממה שנדמה: ההומור של מזי"א מאפשר לה לא להפוך את הספר ל"ספר על חרדה", "ספר על זקנה" או "ספר על יחסי סבתא- נכדה". היא עושה משהו מתוחכם יותר: היא מצחיקה אותנו במקום שבו לכאורה צריך להיות רציני.
הפער בין רות הקשוחה, המדויקת והצינית לבין יהלי המתבגרת הוא מקור קומי מצוין, אבל גם מקור אנושי. יהלי, באמצעות חצאי משפטים, מלמדת את סבתה את שפת בני הנוער. וזה בעיניי חלק מהקסם: הנכדה מלמדת את הסבתא איך להיות בעולם העכשווי, והסבתא מלמדת את הנכדה איך להסתכל על העולם.
ובעיקר, הספר עוסק ביציאה מן העמדה של הצופה.
וזה גם מה שהופך את הסבתא ל"אנטי גיבורה" כל כך מוצלחת: היא אינה משתנה משום שהיא הופכת לפתע לאישה רכה ונעימה. היא נשארת רות. השינוי הוא שהיא מוכנה לפתוח חריץ בחומה שהקימה סביבה.
הדינמיקה הנרקמת ביניהן אינה מסלול ישיר של חניכה קלאסית, אלא תהליך של הזנה הדדית והצלה משותפת. הסבתא מושכת את הנכדה החוצה ממחבואה באמצעות הפרובוקציה, הסקרנות והחיים הדרמטיים שהיא מייצרת; ואילו הנכדה מעניקה לסבתא עוגן, קהל אהוד ומקום של כנות ללא מסכות. הקשר נבנה לא דרך חינוך מטיפני, אלא דרך שותפות סוד ויצירת שפה יחידאית לשתיהן.
לכן, לצד העלילה הבלשית, יש כאן גם רומן התבגרות כפול: יהלי מתבגרת, אבל גם רות, בגיל שבעים, עוברת מעין התבגרות מאוחרת. היא לומדת שאף פעם לא מאוחר מדי לקשר, לסקרנות, ואפילו לאהבה.
דווקא סבתא ונכדה, שנדמה שאין ביניהן שום דבר משותף, הופכות לצוות. החקירה פותרת תעלומה אחת, אבל הקשר ביניהן פותר תעלומה עמוקה יותר: איך מגיעים אל אדם שמסרב שייכנסו אליו.
ניתן גם להצביע על נושאים ומוטיבים חוזרים ביצירתה של מזי"א ובספר זה:
מחזותיה מציגים לעיתים קרובות משפחות מפורקות, אמהות מנוכרות או יחסים טעונים בין דורות ("סיפור משפחתי").
ב"המשקיפות": הקשר הטעון והקר בין רות לבנה עומר מציג הורות שלא הצליחה בזמנה. הקשר הדינמי המאוחר שנרקם מול הנכדה יהלי מהווה הזדמנות ל"תיקון" דורי מאוחר.
הספר מזמן חוויה של מתח, הנאה ושנינות.
ממליצה מאוד.
2026, הוצאת כתר, 271 עמ'
(את כתיבתו סיימה שבועות ספורים לפני פטירתה ב-2023, ובעריכת/ליטוש של מעין רוגל ויונתן שגיב.)
