עלובי החיים

חשוב להדגיש: אין שום קשר בין הסרט ובין ספרו של הוגו. מקום ההתרחשות הוא אותו פרבר והוגו מצוטט בסוף הסרט כדי  להעביר מסר נוקב, אותו הסרט מבקש לספר.

הסצנה הפותחת מתרחשת בסלמס פריזאי, מונפרמיי. חבורה של נערים אוחזים בידיהם את דגל צרפת, אחד מהם עטוף בדגל כבבגד כשהם מעודדים את ארצם צרפת במשחק גביע העולם. הם שרים את ההמנון הצרפתי, מרגישים צרפתים- והסרט שואל: האומנם?

מונפרמיי היא אחת משכונות המהגרים שבה שולטת אלימות, פשע, זנות, שימוש בסמים. בשנת 2005 פרצו כאן מהומות, והמשטרה לא ששה להיכנס לשכונה ולהילחם בפשיעה.
שלושה שוטרים, כריס, גוודה (שחור) וסטפן שוטר חדש שצורף לשניים הוותיקים יוצאים לסיור בשכונה. הם מתוודעים לכך שגור אריה נגנב מהקרקס הצועני, הם מסיירים במכונית מבצעים חיפושים בבתים ועל גופות הנחקרים (שלא כחוק), ונקלעים למצב שבו גוודה יורה בילד שגנב את גור האריה.
מעתה השוטרים הוותיקים ינסו לעשות הכל כדי שהאמת לא תתגלה. אולם, באז, אחד מנערי השכונה מתעד את כל המתרחש, ובידו סרטון החושף את האמת.

הסרט רווי מצבים אלימים, התנגשויות בין החוק לבין הנערים האפריקאים, שליטי השכונה, כולל האימאם שכל אחד מהם מנסה להשיג שליטה וכוח רב יותר. השאלה לגבי גבולות החוק, עד כמה ניתן למתוח אותם גם אם מדובר בהתנהגות פרועה.

באיזה אופן מתנהלת המשטרה? כמה שחיתות פשטה גם בה -זו שאמורה לייצג את טוהר המידות המלחמה בשחיתות. שאלות שהן אוניברסליות ורלוונטיות גם למשטרת ישראל.

בסופו של יום מחריד ורווי מתח כל אחד מהשלושה חוזר לביתו, לשגרה. נדמה שזהו סוף הסרט. אך כאן, להפתעתי, מתחיל החלק המעולה של הסרט עבורו שווה לצפות בו.

לאדז' לוי, במאי הסרט הפיק סרטי תעודה רבים בנושא זה אולם, שזהו סרטו העלילתי הראשון. הוא בן השכונה, וכפי שהוא מעיד תיעד את ההתרחשויות בה במשך שנים. כך גם תיעד את המהומות ב-2005 וסרב למכור לתקשורת את התמונות היחידות שצולמו ע"י בן המקום.

וכך הוא אומר בראיון המצוטט באתר סינמטק ת"א:
"מבוסס על סיפור חיַי וחיֵי המקורבים אלי. כל מה שיש בסרט קרה באמת, בין אם זה ההילולה סביב גביע העולם, השוטר החדש שהגיע לשכונה, הרחפן, האריה או הצוענים. חמש שנים צילמתי כל מה שקרה בשכונה, בעיקר את השוטרים שפשטו שם מדי פעם.

ברגע שהם צצו בסביבה, מיד הפעלתי את המצלמה, עד שביום בהיר אחד הצלחתי לקלוט פשלה שלהם. מה שרציתי בעיקר הוא להראות את הגיוון הרב בשכונה שלנו. אני עדיין מתגורר שם, אני אוהב לחיות שם ולצלם שם, אפשר לומר שזה האולפן הפרטי שלי, בו אני עושה את הסרטים שלי. אני אוסף את הדמויות שלי ברחוב, ומשתדל שלא לשפוט אף אחת מהן, לטוב או לרע.

השכונה הזאת היא מעין חבית אבק שריפה, מפוצלת כולה לכנופיות, ולמרות הכל, אנחנו משתדלים כמיטב יכולתנו לחיות זה בצד זה ולהיזהר מפני סכנת הידרדרות שאורבת מעבר לכל פינה.

כולנו משתדלים להתפשר כמיטב יכולתנו, כדי להמשיך לשרוד. מובן שבחברת שפע קל הרבה יותר להסתדר, אבל לא זה המצב שלנו. הייתי בן 10 בלבד כאשר שוטר עצר אותי בפעם הראשונה, אני מכיר את המצב יותר מדי טוב, אין לי שום רצון להטיף לטובת המשטרה או העבריינים, כולם נאלצים לשרוד בתוך הסביבה הזאת.

בסך הכל, הייתי אומר שכולם קורבנות של המצב החברתי הנתון, ולמרות זאת אנשים, בני מיעוטים מ-30 מקומות שונים בעולם, חיים זה בצד זה. זה נכון לגבי קריס, השוטר הגזען הלבן, ו"ראש העיר", כהה העור הכריזמטי, ששונאים זה את זה אבל זקוקים אחד לשני. השוטרים צריכים לא פעם לוותר לבני המקום, שאם לא כן הם היו נתונים במלחמה בלתי-פוסקת".

 

ואם נחזור לויקטור הוגו, בני השכונה הם אולי אותם "עלובי החיים", אנשי השוליים בחברה הצרפתית והשאלה שכל מהגר שואל וכאן בצורה נוקבת ואכזרית: האם אני באמת שייך? מי אני?
בסיום הסרט מופיע ציטוט של הוגו:
אין עשבים שוטים, יש גננים גרועים".
סרט קשה, עוצמתי, מעורר מחשבות.
עושה את מה שקולנוע מעולה צריך לעשות.

שחקנים:
אלכסיס מאננטי (מגלם את כריס השוטר הגזען)
ג'יבריל זונגה (מגלם את גוודה, השוטר השחור)
דמיאן בונאר (סטפן)

הרצאה מקדימה מרתקת: מהגרים מהסרטים- על שייכות, שיוויון ואחווה

לקבלת המלצות על סרטים חדשים בבתי הקולנוע – לחצו כאן

להרצאות חוויה מהסרטים- לחצו כאן
למידע אודות הספר: חוויה מהסרטים- לפגוש את עצמך בקולנוע- לחצו כאן

עוד סרטים מומלצים:

זכרונות Memory

גיבורת הסרט, סילביה עובדת במעון יום לבעלי צרכים מיוחדים ומשתתפת

חדר משלו

אורי תלמיד תיכון חושב ומתנהג קצת אחרת. מתבגר חריג ובעל

טור פרידה

הסרט עוקב אחר יממה שלמה שבה עוברת על כרמי הגיבור

אניו ENNIO

ג'וזפה טורנטורה ("סינמה פרדיסו") מביים את הסרט התיעודי הזה, המספר

נפש אחת One Life

גיבור הסרט הוא ניקסון וינטון המכונה "השינדלר של אנגליה". אמנם,

Call Now Button