באוקטובר 1969 מצאו שני נערים את גופתו של ג'ייס אנדרוז מוטלת סמוך למגדל התצפית.
ב1952 אמה של קאיה פוסעת בשביל ומתרחקת מביתם כשהיא נועלת נעלי עקב מעור תנין מזויף ואוחזת בידה תיק. היא אף פעם לא נעלה נעלי תנין ואף פעם לא נשאה תיק.
בין שני המאורעות הללו מתרחשת העלילה המסופרת בספר מיוחד זה.
קאיה נעזבת ונשארת לבדה בצריף לאחר שארבעת אחיה וגם אביה השיכור עוזבים. היא לומדת לשרוד, להכין דייסת תירס, לקנות מצרכים אלמנטריים ולהימנע ממפגשים עם אנשי הכפר המכנים אותה "זבל ביצה", "ילדת ביצות"
קאיה נושמת טבע, לומדת וחוקרת את רזיו. נוצרת אנלוגיה ברורה בין הטבע המקיף כל פיסה בחייה לבין זהותה המתעצבת בו.
ביום הראשון והאחרון שבו ביקרה בבית הספר זכתה ללעגם של הילדים והחליטה לברוח מנציגי הממסד. הבדידות והריחוק מחברת בני אדם עיצבה והפכה את קאיה לנערה חופשיה מחוקים, פראית, ניזונה מהטבע ומתמזגת בו.
שני נערים מצליחים לחלץ אותה מבדידותה ובהם היא תולה את כל יהבה. אולם, כל אחד בתורו גורם לה מפח נפש ושברון לב והיא מתכנסת עמוק יותר בתוך בדידותה.
טייט, ילד הנהר, אומר לה: ״בואי נתחבא איפה שסרטני הנהר שרים, זה אומר רחוק בתוך הטבע איפה שהיצורים עדיין חיים פרא, עדיין מתנהגים כמו יצורים.״ הוא מלמד אותה לקרוא ולכתוב, חשבון ומגלה את חוכמתה. למרות אהבתו אליה, אין הוא עומד במילתו והיא מתנכרת לו שנים רבות, ולא סולחת.
ג'ייס אנדרוז הבטיח לה שיישא אותה לאישה, וכאשר היא מתוודעת לאמת, הפגיעה הזו מערערת לחלוטין את אמונה בבני אדם.
לאחר מותו המשטרה חושדת בה והיא מועמדת למשפט באשמת רצח. תיאור התנהגותה לאורך המשפט, טיעוני הסנגור והקטגור ופסק הדין הם חלק מרתק, אך מה שמתגלה בסופו של הספר מפתיע במיוחד.
מכיוון שתיאורי הטבע תופשים מקום חשוב כל כך, והאופן שבו הם מתוארים העלו בי את המחשבה, שרק מי שגר במקום כזה יכול לתאר אותו כך. ואכן, דליה אוונס חיה שנים הרחק מחברת אנשים באפריקה ופרסמה מאמרים מדעיים בנוגע לחיות הבר באזורים אלה. אני משערת, כי ישנם קווי דמיון בין הסופרת לבין הגיבורה שלה.
הסרט מעלה שאלות על דעות קדומות כלפי השונה, באיזה אופן בדידות וריחוק מבני אדם משפיעים ומעצבים אישיות. כמובן, זהו גם שיר אהבה לטבע ועל כוחה של האהבה האנושית.
קסום וייחודי.
