"פרימוורה" אינו באמת סרט על ויוואלדי. ויוואלדי הוא הדמות ההיסטורית שמאפשרת לסרט לספר את סיפורה של צ'צ'יליה, אישה צעירה שהכישרון שלה גדול בהרבה מהמקום שהחברה מוכנה להקצות לה.
הבמאי דמיאנו מיקילייטו עצמו אומר במפורש שזה אינו ביוגרפיה על ויוואלדי, אלא סיפור על תקופה שבה לנשים כמעט לא הייתה אוטונומיה.
הסרט מתרחש בוונציה בראשית המאה ה־18, בבית היתומות Ospedale della Pietà מוסד שבו ילדות ונשים צעירות קיבלו הכשרה מוזיקלית והפכו לתזמורת מוערכת מאוד.
צ'צ'יליה בת העשרים היא כנרת מחוננת במיוחד, אך חייה כבר כמעט מוכתבים מראש: היא יכולה לנגן, אבל מאחורי סורג. היא יכולה להיות אמנית, כל עוד היא נשארת בתוך המסגרת שהגברים סביבה קבעו לה. בסופו של דבר גורלה להתחתן עם גבר מבוגר, חיים ללא מוסיקה ושיעבוד מוחלט.
המוזיקה היא השפה שבה צ'צ'יליה יכולה להיות חופשיה. זהו סרט שבו המוזיקה הופכת לאמצעי של מרד נגד הדיכוי והזהות הכפויה.
לאורך כל הסרט צ'צ'ליה מקווה שתמצא את אמה שזנחה אותה. בסופו של הסרט כשהיא בוחרת בעצמה, בחופש שלה להיות כל מה שתרצה, היא כבר איננה תלויה בה.
זהו סרט על אישה אמיצה, פמיניסטית טרם זמנה.
הסרט מבוסס באופן חופשי על הרומן Stabat Mater של טיציאנו סקרפה, וצ'צ'יליה היא דמות בדיונית, אם כי היא נשענת במידה מסוימת על דמותה ההיסטורית של אנה מריה דלה פייטה, כנרת מצטיינת שהייתה תלמידתו של ויוואלדי והוא הקדיש לה קונצ'רטי רבים.
הסרט משתמש בויוואלדי ההיסטורי כדי להאיר נשים מוכשרות שההיסטוריה עצמה כמעט לא השאירה להן קול.
"פריוורה" באיטלקית פירושו אביב, וזהו האביב המטאפורי בחייה של צ'ציליה. וזה כמובן יוצר אסוציאציה ל"ארבע העונות" של וויואלדי.
הפסקול המלווה את כל הסרט הוא אך ורק המוסיקה העוצמתית של וויוואלדי.
זאת דרמה תקופתית שניכר בה הלבוש, התפאורה, הנורמות החברתיות, הפערים בין עשירים לעניים בין תורמים לנתרמים.
החלק האחרון של הסרט מעורר רגש שנעדר ממנו קודם לכן.
במאי: דמיאנו מיקילייטו
שחקנים: טקלה אינסוליה ומיקלה ריונדינו
2025, איטליה, 110 דקות