הסיפור מבוסס על משפחת פיקולי האמיתית. בשנת 2021 קיבל מטיה פיקולי, שהיה אז בן 11, את התואר Alfiere della Repubblica  מטעם נשיא איטליה, על האהבה והטיפול שהעניק לאביו פאולו, שחלה באלצהיימר מוקדם. הסרט מבוסס באופן חופשי על הספר Un tempo piccolo  מאת סרנלה אנטוניאצי.

פאולו, בתחילת שנות הארבעים לחייו, מגלה שהזיכרון שלו מתחיל להיעלם. אבל הסרט אינו באמת "סרט על אלצהיימר". זו הבחנה חשובה מאוד.

הוא סרט על מה קורה למשפחה כאשר העתיד הידוע לה נלקח ממנה. ומה אנחנו רוצים להשאיר אחרינו?

יש טענה שהזהות שלנו הם הזיכרונות שלנו, זהו הטקסט של החיים. המשפחה והבן לוקחים את המצב המשברי ודואגים ללקט זיכרונות משפחתיים טובים, והתמונות מנציחות את הרגעים הללו והם נתלים על לוח בקיר הבית.
השאלות שהסרט מעלה והן מעוררות מחשבות מרתקות:
זיכרון כמרכיב בזהות.

זיכרון אישי לעומת זיכרון רגשי.

מה נשאר בגוף גם כאשר הזיכרון המפורש נעלם.

האם ילד יכול לזכור את אביו גם אם האב כבר אינו מסוגל לזכור את הילד?

מי שומר את הזיכרון כאשר האדם עצמו כבר אינו יכול לשמור עליו?

הסרט למעשה הופך את הילד לשומר הזיכרון של האב.

פאולו מתחיל ללמד את בנו דברים שהוא רוצה שיישארו אתו:

להתגלח, לקשור עניבה, לנהוג.

כאילו הוא אומר: אני לא יודע כמה זמן אהיה כאן כפי שאתה מכיר אותי, ולכן, אני רוצה להפקיד בתוכך את מה שאני יודע.

זה מעין טקס חניכה הפוך.

הבמאי מסרב להפוך את הסרט ל"סרט מחלה" כבד ומדכא. הוא משתמש בהומור, בפנטזיה, באנימציה ובמחוות לקולנוע (סצנות של באסטר קיטון חוזרות כמוטיב).

יתכן והסרט יהיה קשה לצפייה למי שאלצהיימר הוא נושא רגיש במשפחתו/ה.
אם כי הסרט מצליח לקחת את הנושא הכאוב ולהפוך אותו גם למשעשע וגם למעורר מחשבות.

במאי: אלכסנדרו ארונאדיו (זמן שאזל, רק להאמין) תסריטאי מאוד מוערך באיטליה
שחקנים: אדוארדו לאו (זמן שאזל, אלת המזל, זרים מושלמים)
איטליה, 2026, 100 דקות
סרטי נחשון

הרצאה מקדימה:
הזיכרון כארכיטקט של הזהות והאהבה