אלמודובר בסרטו החדש נודד בין שני זמנים ובין מספר עלילות משנה (מבנה שמאוד שכיח בסרטיו)
ההווה הסיפורי מתרחש ב2025. ראול, במאי סרטים מתחבט בכתיבת תסריט לאחר תקופת יובש ארוכה. בתסריט הוא מספר את סיפורה של במאית סרטים, אלזה ששני סרטיה לא זכו להצלחה מסחרית והיא הפכה לבמאית פרסומות. היא פוגשת בבוניפאסיו, חשפן וכבאי שהופך לבן זוגה.
בעקבות מיגרנה/ התקף חרדה קשה היא מחליטה לצאת ללנזארוטה, שנמצאת בקצה המזרחי של האיים הקנרים, ושם היא כותבת תסריט חדש המבוסס על סיפור חייהן של חברותיה. סיפורה מתרחש ב-2004.
אלמודובר יוצר מספר רבדים:
סרט, המספר על במאי, שכותב סרט, על במאית שגם היא כותבת סרט.
כך נוצרות אנלוגיות מקבילות בין הרבדים השונים, ובעיקר- שיקוף ברור של אלמודובר עצמו.
היחסים בין האומנות למציאות העסיקו את אלמודובר בצורה מובהקת בסרטים "כאב ותהילה", "הכול אודות אמא", אלא ששם האומנות היא מרפא בעוד שבסרט הזה אלמודובר שואל: האם לאמן מותר להשתמש בכאב של אנשים אחרים כדי ליצור יצירת אמנות?
הוא אינו שואל רק האם המציאות הופכת למעשה אומנות אלא האם יש בכך מעשה של אהבה או של ניצול. זאת שאלה על מעשה היצירה כאקט מוסרי.
עולות שאלות כגון האם כל יוצר משתמש בחייו ובחיי סביבתו כחומר גלם? האם יש גבול למה שאפשר לחשוף?
נדמה, שיש כאן חשבון נפש מוסרי של אלמודובר, במאי הסרטים על המחיר המוסרי של האומנות. בהקשר זה אלמודובר אמר: "זה הסרט שבו הייתי האכזרי ביותר כלפי עצמי."
גם שאלת ההזדקנות, המוות של אדם לא צעיר, אבל על מות אם (אלמודובר גדל עם אימו והיה קשור אליה מאוד), ונושא האימהות עולים בסרט הזה בצורה שמוכרת לנו מסרטיו הקודמים.
הצבעים בהם משתמש אלמודובר הם הצבעים העזים של החיים: הוא מרבה להשתמש באדום (מכונית, ביגוד, ריהוט) וכחול, לייצור הנגדה באמצעות צבעים (ירוק, כתום, צהוב). האסתטיקה, התפאורה והתאורה משחקים תפקיד דרמטי חשוב גם בסרט זה. המוסיקה מדברת יותר מהמילים עצמן.
צ'אבלה ורגאס, זמרת מקסיקנית מבצעת בסרט שני שירים
"Amarga Navidad"ומכאן גם שמו של הסרט בספרדית
ברגע דרמטי שבו הגיבורה מבינה שעליה להיפרד מבן זוגה, מה שיהפוך למוטו של הסרט כולו: חג המולד אינו חג של שמחה אלא של פרידה ואבל.
שיר אחר על "האישה הבוכה" המזוהה עם צאבלה מגלם כאב אובדן ואהבה בלתי אפשרית, ואפשר לומר ששתי הסצנות הללו הן אולי המרגשות ביותר בסרט.
זו אינה רק אהבה למוזיקה שלה.
צ'אבלה ורגאס (1919–2012) הייתה דמות יוצאת דופן: ילידת קוסטה ריקה שהפכה לאגדה מקסיקנית. שרה שירי רנצ'רה באופן מינימליסטי ואיטי, כמעט ללא ליווי.
חיה מחוץ למוסכמות: לבשה בגדי גברים, עישנה סיגרים והייתה מהנשים הראשונות באמריקה הלטינית שחיו בגלוי כלסביות.
לאחר שנים של אלכוהוליזם והיעלמות מן הבמה, חזרה להופיע בשנות ה־70 וה־80 והפכה לאייקון תרבותי.
אלמודובר אמר לא פעם שקולה נשמע לו כאילו "הוא מגיע מן הקבר" – קול שמכיל גם תשוקה וגם אבל. זו בדיוק האווירה שהוא מחפש שוב ושוב בסרטיו. זו אינה רק אהבה למוזיקה שלה. היא הופיעה בפרח הסוד שלי", וגם ב"קיקה" יש שימוש בקולה.
אם מביטים על הקריירה של פדרו אלמודובר מתקבל מסלול מעניין:
שנות ה־80 – מרד, מיניות, פרובוקציה וחופש.
שנות ה־90 – אימהות, משפחה וזהות.
שנות ה־2000 – אשמה, זיכרון וסליחה.
Pain and Glory – חשבון נפש אישי של האמן.
The Room Next Door – מוות, פרידה וחברות.
סרטו זה- לא רק חשבון נפש, אלא גם חקירה של האחריות האתית של היוצר ושל המחיר האנושי של הפיכת החיים לאמנות.
אלמודובר אוהב לעבוד עם אותן שחקניות ושחקנים, אך בסרט זה מצרף חדשים.
בסרט זה ברברה לני מגלמת את אלסה, וזו לה הפעם הראשונה שהיא עובדת עם אלמודובר למרות שהיא שחקנית ספרדייה מאוד מוערכת.
שלוש "המוזות" של אלמודובר שנוכחות גם כאן
Rossy de Palma – המוזה המזוהה ביותר עם סרטיו מאז שנות ה־80. פניה הייחודיות הפכו לסמל של הקולנוע האלמודוברי.
Bibiana Fernández – חברה אישית של אלמודובר מאז תקופת ה"לה מובידה" במדריד, ומופיעה אצלו שוב ושוב.
Aitana Sánchez-Gijón – אמנם שיתוף הפעולה ביניהם החל רק בשנים האחרונות, אך היא הפכה לאחת השחקניות המזוהות עם יצירתו המאוחרת.
פאטריק פריאדו המגלם את בוניפסיו, החשפן בצורה נפלאה והוא עושה שיתוף פעולה ראשון עם אלמודובר.
לטעמי, אין ספק שבסרט זה אלמודובר מוכיח שוב שהוא גאון בבימוי, בתסריט, בבחירת התפאורה, התאורה, המוסיקה. הוא מתאפיין בכישרון לספר סיפור ועלילות המרתקות ויודע לטוות את כל החוטים. יחד עם זאת, סרטיו לא מצליחים להגיע אל ליבי.
ממליצה מאוד, ולא רק לאוהביו של אלמודובר.
2026, ספרדית, 112 דקות