לפעמים, משפט אחד או חפץ אחד או סמל כלשהו מסכמים בתמצית יצירה אומנותית שלמה.
הסרט הנפלא "ערך סנטימנטלי" עוסק ביחסים משפחתיים, בהיסטוריה שלהם ובאופן שאלה משפיעים על ההווה.
נורה, הגיבורה היא שחקנית תיאטרון ואביה גוסטב בורג הוא במאי מצליח, שלא עשה סרט כבר 15 שנים. עתה, הוא כתב תסריט על הנושא שתמיד העסיק אותו בסרטיו, אך באופן הכי אותנטי וחשוף. הוא רוצה שבתו הבכורה תגלם את התפקיד הראשי, שכן כתב את התסריט עליה. אולם, נורה סוחבת זעם עמוק על האופן שבו נטש אותה ואת אחותה לאחר הגירושים בינו לבין אמה. בעצם זהו סרט על פצע ילדות שלא נגלד.
"הוא רואה אותי" אמר אריק בן השבע, בנה של אגנס, אחותה הצעירה של נורה. אביו מציין שזה מפתיע, שילד בגיל זה אומר משפט כזה. אמירה ששולחת חיצים אל הנושא המרכזי שהסרט מעלה: נורה מאז ילדותה מתהלכת בתחושה שלא רואים אותה, משום כך מצבה הנפשי מעורער, משום כך היא לא מסוגלת לתקשר עם אביה, משום כך היא מסרבת לתפקיד.
הזעם של נורה אינו רק תגובה לעבר, אלא זהות שלמה שנבנתה סביב היעדר. האב לא “סתם” נעדר – הוא בחר ביצירה על פני קשר. כך נוצר מתח עמוק בין אהבה שלא מומשה לבין צורך בהכרה.
בדיאלוג בין נורה לאגנס אנחנו נחשפים לתופעה שמתרחשת במשפחות רבות: תגובה שונה של שתי הבנות, נורה ואגנס לנטישה של האב. המיקום שלנו במשפחה (אלפרד אלדר עסק בכך בצורה בולטת) גורם לכך שכל ילד/ה חווים את ההורים, ובמקרה הזה את האב באופן שונה.
אפשר להדגיש שהמאבק של נורה מול אביה הוא גם ניסיון נואש לקבל תיקוף: לא רק כאדם, אלא גם כאמנית. אכן, אביה לא מגיע לצפות בה משחקת בתפקידיה השונים על הבמה.
הסרט רומז שלא רק שהחיים הם חומר גלם לאמנות – אלא שהאמנות היא גם מנגנון הגנה.
אצל גוסטב, הקולנוע מאפשר שליטה בנרטיב – הוא יכול “לביים” רגשות, לתקן בדיעבד, אולי אפילו לבקש סליחה דרך יצירה.
לעומת זאת, התיאטרון של נורה הוא חי, חשוף, לא ניתן לעריכה, ולכן הוא מבטא אמת רגשית בלתי מתווכת.
אפשר לערוך הקבלה בין התיאטרון לקולנוע, ולעמוד על השוני בתפישת העולם:
תיאטרון (נורה) = נוכחות, גוף, כאן ועכשיו, פגיעוּת
קולנוע (גוסטב) = זיכרון, עיבוד, מרחק, שליטה
כלומר, זה לא רק הבדל מקצועי – אלא שתי דרכים שונות להתמודד עם עבר וכאב.
הסרט האחרון הזה שגוסטב רוצה לביים הוא "שירת הברבור" שלו, ונשאלת השאלה האם מדובר בחרטה כנה, בחשבון נפש נוקב או בניסיון אחרון לעצב את המורשת שלו, גם במחיר שימוש מחודש בחייה של בתו כחומר גלם?
יש כאן שאלה מוסרית עדינה:
האם לאמן מותר להשתמש בכאב של הקרובים לו כדי ליצור משמעות?
בנוסף, שווה לשים לב גם למה שלא נאמר:
הרבה מהיחסים ביניהם מתקיים דרך רמיזות, מבטים, יצירה – ולא דרך שיחה ישירה. זה מדגיש עד כמה האמנות מחליפה דיאלוג רגשי שלא התקיים בזמן אמת.
הסרט לא בהכרח מציע “תיקון” מלא, אלא אולי הכרה מורכבת:
הבת מבינה את האב כאדם (לא רק כפוגע), והאב רואה את בתו כסובייקט ולא כדמות.
זה לא סוף הרמוני – אלא רגע של אמת.
זהו סיפור על הניסיון הנואש להפוך זיכרון לכפרה ועל הגבול הדק בין יצירה לבין פגיעה מחודשת.
הסרט זכה ב"פרס חבר השופטים" בפסטיבל קאן, ובפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר.
במאי: יואכים טרייר ("אוסלו, 31 באוגוסט" ו"האדם הגרוע בעולם") במאי נורווגי מאוד מוערך
שחקנים: סטלאן סקושגורד מגלם את גוסטב
רנאטה ריינסב היא נורה
אינגה איבסדוטר ליליאס אגנס
דובר נורבגית, שוודית, אנגלית
2025, 132 דקות