אוסף צדפים
מאז פרסומו של " דבר שמתחפש לאהבה" קראתי בכאב לב את הפוסטים של אחיה, דניאל עז בפייסבוק. הוא זעק לשמיים, ניסה להילחם ב"עליהום" של התקשורת, הפסיכולוגים, האקדמיה, והנואשות שלו להוכיח שיש לי אחות, אבל היא לא זוכרת דברים נכוחה, או כל המלעיזים לא היו בבית משפחתנו ואין הם יודעים מה היה שם באמת.
ועתה יצא ספר תגובה מפורט שבו הוא מתחשבן גם עם טענותיה של אחותו וגם עם כל המלעיזים, המצדדים בה ובספרה.
שמו של ספרו החדש כבר מרמז על מגמתו:
מכיוון שלטענת דניאל מעולם לא היה אוסף צדפים, מכאן משתמע באופן ברור, כי גם "הזיכרון" של אחותו לגבי מריבה בין עמוס ונילי, הוריו, שהיא מתארת בספרה וטוענת שאמה הוכתה באופן קבוע ע"י בעלה, הסופר הנערץ, מתערער ומועמד בספק גדול.
אחת לאחת לוקח דניאל את טיעוניה של אחותו, מפרק לגורמים, מנפץ, יוצא נגד היאחזותה בכל מיני "ארזים פסיכולוגיים" שמטרתם לחזק את טענותיה.
למשל, מעניין הקשר של גליה עז לספר "הורים מרעילים", דר' סוזן פורווארד, שבו הסופרת שוטחת את טענתה כי אין תיקון ליחסים כאלו. גורלם להישאר כך לדיראון עולם. נדמה, שגליה עז אימצה את הגישה הזאת והתבוססה בה שוב ושוב עד כי היא מאמינה באמת ובתמים שהאהבה של אביה (של אמה, אחותה ואחיה) הם רק תחפושת, וגרוע מכך.
כשעמוס עז סרב לבקשתה להכפיש את אמה, וכאשר דניאל סרב להצטרף למחנה שלה- היא בחרה בניתוק אכזרי, שאין בו שום תקווה ושום סליחה.
ראשית, הוא כותב כי אחותו מציינת בספרה רק שני מקרים ספציפיים שעליהם גם המשפחה לא מערערת. אלא שהיא לוקחת אותם והופכת אותם "לעבר מתמשך" של התעללות סדיסטית של אביה. בשום מקום היא לא מזכירה במפורש את אחותה פניה ואת דניאל הצעיר, וזה תמוה מאוד. הם נמצאים שם במסגרת ההכללה.
היא גם לא דואגת לאיזון כלשהו כשהיא מתארת את ילדותה בקיבוץ, את יחסיה עם הוריה כשבגרה והיתה לאם. היא לא מספרת על כך שילדיה התארחו וטופלו ע"י הסב והסבתא במשך שנים וזה לא איים עליה, לא הפחיד אותה להפקיר את ילדיה היקרים אצל הורים כל כך מרושעים?
כשקראתי את ספרה של גליה בפעם הראשונה אני חייבת להודות שהזדעזעתי. ואז קראתי אותו שנית, וגיבשתי לעצמי דעה: משהו לא מסתדר לי. גם העובדה שסירבה לסלוח, לפגוש את אביה בימי סבלו האחרונים, שנכחה בהלוויה מרחוק, ולשבעה לא הגיעה. שאסרה על ילדיה לפגוש את דודיהם ובני דודיהם.
דניאל עז מתייחס לראיון של אחותו אצל דנה וייס ששאלה אותה: "היה איזה רגע בחיים שיכולת לסלוח לו"
והיא עונה: "בשביל שזה יקרה הוא לא היה צריך לעשות הרבה. רק אם הייתי משתכנעת שאני לא אחטוף על זה".
התשובה הזאת כל כך תמוהה לאור הידיעה עד כמה אביה ניסה לדבר על ליבה, תמוהה לאור הניסיונות הנואשים שלו לבקש את סליחתה בכל דרך אפשרית (אפילו גם אולי על מה שלא בצע) לכל אלה- הגיבה בטריקת דלת תמידית. אנשים שדיברו על ליבה נחשבו "משת"פים, שליחים, גם כאשר לא היו כאלו.
לי זה נראה כל כך נקמני, כל כך לא מאוזן לאור העובדה שהיא מציינת שני מקרים קשים ככל שיהיו (שאף אחד לא מתכחש אליהם). יש הרבה הכללות שלא הבחנתי בהם בקריאה הראשונה בשעה שדניאל עז מגיב בצורה מדויקת לכל טענה.
וכמו אוסף הצדפים שמעולם לא היה, כך גם הטענה כי אביה כתב ביד שמאל, דבר מופרך לחלוטין. עמוס עז כתב כל חייו ביד ימין.
אני משערת, שספרו יעורר מחדש מהומה כפי שעורר "דבר שמתחפש לאהבה", וכל אחת ואחד יבחרו להם לצדד בצד שמתאים להם, על פי השקפת עולמם, וכישוריהם לקריאה בין השורות.
אוסף צדפים, הוצאת ידיעות אחרונות, 120 עמ'
בעברית יש גם מהדורה דיגיטלית, והספר נקרא בנשימה אחת.
