הסרט נפתח בקולו של דיוויד בואי שילווה את הסרט לכל אורכו ובו הוא מתייחס להכרזתו של ניטשה על מותו של אלוהים, ומיד אחר כך ישנה התייחסות לזמן. שתי ההתייחסויות הללו הן הסיבה העיקרית להתפעמות שלי מהסרט.
אף פעם לא התעניינתי בדיוויד בואי באופן מיוחד. כן, אני מכירה חלק מלהיטיו ומודעת לגאוניותו המוסיקלית, אך לא ידעתי דבר וחצי דבר על אישיותו המורכבת, המהורהרת, המחפשת.
כן, חיפוש היא אולי מילת המפתח כשמדובר בבואי. מסתבר, כי כל חייו היה בתנועה לקראת שינוי, גילוי, ניסיון להבין את עצמו ואת העולם.
הוא מצוטט בסרט באומרו ש"תפקידו של האמן הוא למצוא את הקשר בינו לבין היקום".
בשנות העשרים שלו הוא מופיע בדמותו הביסקסואלית, ולימים יאמר כי היה זה סוג של משחק. הופעותיו היו גרנדיוזיות, לבושו פרובוקטיבי, וסגנונו המוסיקלי עובר שינויים באופן קבוע. הוא מחליף זהויות המצביעות על שאלות זהות המעסיקות אותו והופכות לחלק מהותי ביצירתו המוסיקלית. לאורך כל חייו הוא מבקש להיות שונה, לצאת מהמקובל, לנדוד ברחבי העולם, ללא צורך בבית, ביציבות, בזוגיות.
בגיל 33 היו מאחוריו 17 אלבומים, השתתפות בשני סרטים ובהצגה ברודווי.
היכרותו עם אימן והתאהבותם ונישואיהם הם חלק מתהליך התבגרות שהוא עובר מבלי לוותר על חיים של הרפתקה מתמדת.
הסרט התאפשר בשל שיתוף פעולה של משפחתו וחשיפתם של חומרים חדשים שלא הוצגו לפני כן. עשיית הסרט נמשכה חמש שנים והוא כולל ראיונות בתקשורת, קטעי וידאו, שילוב של עולם דמיוני אסוציאטיבי המתקשר עם דמותו הרב גונית של האמן. דיוויד בואי לא רק יצר מוסיקה הוא גם צייר, פיסל, עסק בפנטומימה אוונגרדית – כל אלו מהווים חלק מהצורך שלו בחיפוש ובביטוי עצמי.
140 דקות של התפעמות.
ממליצה מאוד גם לא למעריציו של בואי.
הבמאי: ברט מורגן (סרט תיעודי על הרולינג סטונס)
2022
