זוג הורים וילדיהם אן ודיוויד מגיעים לשום מקום, שם בחר האב גייקוב לטפח גן של צמחים קוריאניים ולמכור לקהילה. מוניקה אשתו המומה מ"הבית" החדש שהוא בעצם קראוון בצורת רכבת נטול כל חן או רצון להישאר.
הבן דוויד סובל ממום בליבו – ולכן חרדת של האם בשל מרחק של שעה מבית החולים הקרוב רק מתעצמת. ילדים כדרכם משתלבים בכל מקום.
אמה של מוניקה מגיעה מקוריאה ומביאה אתה גם את מטעמי הבית, התרבות, וזיכרונות העבר. אולם אין מדובר בסבתא נורמטיבית. דיוויד מצפה שתדע להכין עוגות ו"לא תלבש תחתונים של גברים". הוא מסתייג ממנה ולא מסתיר זאת, אולם היא בדרכה, מטפחת קשר עם הנכד, מחזקת את הדימוי החלשלוש שלו, משחקת אתו קלפים ומוצאת את המקום האידיאלי למינארי. זהו צמח שיש לו יכולת לצמוח בכל מקום, ולכן הוא מהווה סמל לתהליך שמשפחת יי עוברת.
זהו סרט קטן על משפחת מהגרים מקוריאה שרוצה להגשים את החלום האמריקאי, להכות שורשים ולהתבסס כלכלית.
הבמאי אייזק צ'אנג מספר את סיפורו האישי, כבן למשפחת מהגרים בשנות השמונים באקרסקו. אולם, זהו סיפורן של משפחות רבות שהגיעו משם וניסיונותיהם להשתלב בסביבה החדשה. אחד הביטויים לכך הוא השימוש בשתי השפות: אנגלית וקוריאנית. ההורים משתדלים לפנות אל ילדיהם באנגלית, אולם הסבתא דוברת קוריאנית, ועל תפקידה כאן קיבלה פרס אוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר. סטיבן יאון ("בעירה") מגלם את דמותו של האב, וירי האן היא האם.
"פרזיטים" הקוריאני עורר תגובות מאוד חזקות בעיקר בשל תחכומו ומקוריותו כאשר הגיע לאקרנים ברחבי העולם כולו. לעומתו "מינארי" הוא סרט נוגע, שובה לב דווקא בשל פשטותו.
אהבתי.
