הברך

במאי קולנוע עורך אודישן לשחקנית שתגלם את עהד תמימי שסמוטריץ' צייץ כי חבל שלא ירו בפיקת הברך שלה-  כך היתה נשארת משותקת כל חייה. הוא טס למושב ספיר בערבה שם הוא אמורים להקרין סרט קודם שלו ואחריו הוא מתבקש לנהל שיח עם הצופים.
בבוא ממתינה לו יהלום שהיא סגנית מנהלת הספריות במשרד החינוך. הם משוחחים והיא בהתלהבות מספרת לו על החיים בערבה, על הדרך שבה טיפסה על פסגת תפקידה, ומציינת בפניו כי עליו לחתום על טופס "סטנדרטי" שבו הוא צריך לציין באילו נושאים תעסוק שיחתו- הרצאתו. הנושאים הנבחרים לא משאירים מקום לביקורת או להצגה "לא ראויה" של המדינה, שזה בדיוק מה שסרטו עושה.

ומכאן ההתחכמות של הצגת הממסד הממשלתי שמעניק אישורים וכספים וקרנות ליצירות אמנות רק אם הן עומדות בתקן הזה, בנוסח הטופס הנ"ל.

הסרט משלב סצנות של ריקוד, מוסיקה, ועולם שנראה פארודי- סאטירי.
ישראל מוצגת במלוא תפארתה הרעה, כמקום של ניוון תרבותי, ומגבלות של חופש הביטוי. אכן, הסרט כמו גם "ימים נוראים" לא קיבלו מימון ממשלתי

קשה לצפות בסרט הלא שגרתי הזה, שבוודאי יעורר כעסם של רבים.

את הסרט נדב לפיד צילם לאחר מות אימו שמתה מסרטן ויצירתו הקולנועית היא גם מחווה לדמותה. רבים ציינו כי הסרט הוא פרידה כפולה: מהאם הביולוגית, ומאמא- מולדת שאיבדה את צביונה התרבותי והבמאי מבטא את קינתו על שני האובדנים.

זהו הסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס היוקרתי של חבר השופטים בפסטיבל קאן.
את דמותו של הבמאי י' משלם אבשלום פולק. את יהלום מגלמת נור פיבק.

מומלץ למי שמוכן לסרט עם אמירה נוקבת ומשתמש באמצעים קולנועיים מבריקים וייחודיים.