בסצנה הפותחת מריו משיג לאדם מבוגר אלבום תמונות שהוא שחזר למענו. כידוע, פתיחתה של יצירה אמנותית (רומאן, מחזה, סרט) טומנים בחובם את הזרעים, ובחבוי, גם את הרעיון המרכזי. אין מדובר רק ברקע של מקום, זמן ובהצגת הנפשות הפועלות, הנמענים הרגישים, האינטליגנטים של יצירה אמנותית, יודעים לייחס חשיבות רבה לכל פרט, גם אם הוא נראה שולי לחלוטין.
מריו אחראי שנים רבות על אבדות שנמצאו במרחב הציבורי. אך אין הוא מסתפק בשימורן ואחסונן, אלא הוא עושה בהם תיקונים.
כאשר מגיעה למשרדו מזוודה אדומה שנמשתה מעומק הנהר ובה נמצאים שלד של תינוק/ת ובגדי תינוקת הוא לא יכול להישאר אדיש ומתחיל מסעו, מאבקו לברור האמת שמאחורי הזוועה.
כמו חוקר מיומן הוא מגיע לשרה, זונץ צמרת הנמצאת תחת פיקוחה של מאפייה.
בשלבים שונים של הסרט האימה, כמו בסרטי פשע קשה מנשוא (בכל אופן עבורי).
ברבע האחרון של הסרט אנו מתוודעים לעברו של מריו ולהסבר הפסיכולוגי למעשיו.
גם מריו הוא בבחינת LOST AND FOUND
במרבית המקרים הבחירות שלנו בהווה הן תוצאה של חוויות עבר שהשאירו את חותמם ויצרו פרשנות מסוימת על החיים, על מערכות יחסים, מעין משקפיים דרכם אנו מתבוננים במציאות.
הסרט מתח את עצביי, גרם להשפלת הראש כלפי הרצפה. הוא עוצמתי, מבוים, משוחק נפלא, דובר ספרדית.
במאי: חורחה דוראדו
אלבטו מורטה מגלם את מריו, דניאל אראוז היא שרה.
אורך: 105, ספרד, 2023
