ג'וזף החרש- אילם פותח ומסיים את הסרט וכך מתווה את אחת האמירות הנוקבות של הסרט המשובח הזה:
"ליל החתונה נקרא גם יום כיפור הקטן… בני הזוג מוחלים על חטא שחטאו.. זו הזדמנות עבורם להשתחרר מהעבר… ומה אם לא רוצים להשתחרר?"
מארי, נישאת לדן אותו הכירה בצרפת. הוא היה לקוח בבנק אותו היא מנהלת והוא נמשך אליה כאשר שמע אותה מדברת מרוקאית עם אחד הלקוחות. שאלת השורשים של אדם היא התשתית לעלילה כולה. אמו של דן היא פסיכולוגית ואביו רופא. הם עזבו את ישראל והשתקעו בצרפת. הם מייצגים את ההצלחה, ומארי קרובה אליהם הרבה יותר מאשר למשפחתה הביולוגית.
את מארי מובילות לחופה שתי אמהותיה, שתי אחיות: חנה וגרציה.
אנו מבינים כי אמה היתה כבר אם לשישה ילדים ואילו אחותה היתה עקרה. כדי שלא יגרש אותה בעלה, מסרה לה חנה את מארי בגיל שנתיים.
בשבעת הימים בהם נערכים שבע הברכות (בכל ערב בבית אחד מבני המשפחה), מארי לא מסוגלת להשאיר את העבר מאחור, למרות שברחה לצרפת ונעדרה מישראל עשר שנים.
עשר שנים ניסתה לברוח, להוציא את משפחתה מחייה, אולם, עברה ומשפחתה רודפים אותה בכל מקום בו תהיה.
התחושה שאמה וויתרה עליה בשל תכתיבים חברתיים לא נתפשת במוחה, הפצע מדמם והיא לא מוכנה להרפות.
לעומתה, אחיה ואחיותיה לא מסוגלים להבין מדוע היא מתלוננת, הרי גדלה בשפע, זכתה לחדר משלה כששבה לבית הוריה, למדה כלכלה באוניברסיטה. על מה היא מלינה, הם אינם מבינים. בעיניהם, היא "פריווילגית" (לאחרונה, המילה קיבלה משמעות), היא מושא לקנאה. את עומק הפגיעה הם אינם רואים.
"הילדות של אדם היא כזאב ביער"- המשפט המצוטט הזה שופך אור על חוויות ילדות המלוות אותנו, אורבות לנו ואינן מרפות.
שתים עשרה שנים גדלה אצל דודתה ובעלה וכאשר חנה וארמונד, הוריה הביולוגים עלו ארצה היא עברה לגור איתם.
התחושה שהיא חפץ העובר מיד ליד, ברצותם ימסרו ברצותם יאספו מעוררת את זעמה ואת רצונה בנקמה, ב"חורבן הבית" (שוב, ביטוי טעון בימינו).
בכל ערב אנו רואים את המשפחה המורחבת את בני הזוג, והילדים של אחיה ואחיותיה, את הסתרותיהם (שכרות, מיניות) ואת השקר הגדול שבעקבותיו נמסרה.
"יש דברים שאת לא יודעת ולא תדעי לעולם" אומרת לה דודה גרציה. אבל מארי מגלה את האמת וזעמה מועצם שבעתיים.
התדמית של המשפחה המזרחית, שופעת החום מתנפצת כאשר המסכות מוסרות. בעולם של נורמות חברתיות ממוסמרות, אשר מעמידות מעל לכל "מה יחשבו ומה יגידו" אין מקום לאינדיבידואל לבחור כרצונו.
הסרט דובר מרוקאית, צרפתית ועברית ובליל השפות מייצג משפחה מהגרת בשנות התשעים, על מנהגיה, אמונותיה, מאכליה, והוא מעומת עם אורח חייהם של הוריו של דן.
ג'וזף האילם מסיים את הסרט וחוזר אל משמעותו של יום כיפור, שבו נתונה הבחירה האם להיות כעוסים או להשתחרר.
כשמארי מגיעה לפגוש את אמה הביולוגית במחלקה הסיעודית, ואמה דווקא אותה מזהה וקוראת בשמה, היא חומלת וסולחת.
מסתבר, כי המציאות כותבת את התסריטים הדרמטיים ביותר ששום תסריטאי לא יעלה על דעתו. הסרט מבוסס על סיפוריהן של בנות שנמסרו ע"י אימהותיהם החל מגיל יום. כך היה נהוג, כך חשבו שנכון לעשות בעולם שבו ילדים אינם נפשות רכות, אלא רכוש שניתן להעבירו מיד ליד.
סרט שאוחז בצופה מתחילתו עד סופו גם בשל תסריט משובח, משחק יוצא דופן של כל הנפשות הפועלות, בעיקר יש לציין את משחקה של ריימונד אמסלם, המגלמת את מארי ותיקי דיין המגלמת את חנה, האם הביולוגית הראויה לפרס על משחקה זה.
שם הסרט יוצר משמעות אירונית, שכן אין שום ברכה במפגשים המשפחתיים הטעונים הללו.
סרט מטלטל, רב תפניות, ואין בו שמץ של דרמטיזציה מיותרת, הכול מדוד ומדויק להפליא.
רוצו מהר לראות.
במאית: איילת מנחמי
תסריט: ריימונד אמסלם, אלינור סלע.
שחקנים: ריימונד אמסלם, תיקי דיין, ערן מור (דן) אלינור סלע, רבקה בכר, דניאל סבג
ישראל, 2023, 108 דקות.
הרצאה מקדימה
על סודות והסתרה במשפחה
