הספר והסרט
הספר מציג שלוש נשים, החיות בשלוש יבשות שונות, כל אחת מהן היא עולם שונה, ובכל זאת, סיפורן וגורלן מתאחד ושזור זו בזו.
הסיפור הראשון:
סמיטה מתגוררת בכפר בדלפור, אוטר פרדש, הודו.
היא דאלית, מוקצה, חיה מחוץ לקאסטה, נחשבת טמאה מכדי להתערבב עם שאר בני האדם. מדי יום היא אוספת בסלה את הצואה של בני הכפר, בתקופה שבה אין שירותים בבתים או מחוצה להם. עליה להיות בלתי נראית, אסור לה לפגוש או בוודאי לדבר עם בני הבתים שאת צחנתם עליה לאסוף.
סמיטה מבקשת עתיד שונה לבתה בת השש, לליטה. בעלה נענה בסוף לדעתה הנחושה, והם משלמים לברהמין כסף כדי שיאפשר לליטה ללמוד.
אולם היום הראשון בבית הספר הופך לסיוט. הברהמין מחייב את הילדה לנקות את הכיתה מול כל הילדים והיא מסרבת. על כך היא משלמת בהצלפות על גבה.
סמיטה מחליטה לברוח מהכפר, וכאשר בעלה מסרב למעשה הנועז הזה המסכן את חייהם, היא עושה זאת באישון הלילה.
סמיטה ולליטה נמלטות בדרך לא דרך עד שהן מגיעות למקום בו הן בטוחות יותר, ולשיער, לצמה יש תפקיד חשוב שיתברר בהמשכו של הספר.
הסיפור השני:
ג'וליה חיה בפלרמו, סיציליה.
היא בתו של בעל מלאכה שמייצר פאות, ששערן נאסף מכל קצוות האי.
ג'וליה מתאהבת בקאמאל, פליט הודי והיחסים ביניהם הם חשאיים בשל הפערים. כשאביה של ג'וליה מאושפז בבית החולים בשל תרדמת, מתגלה לג'וליה שבית המלאכה שלהם בצרות כספיות.
קאמאל יציע לג'וליה פתרון שקשור לשתי הנשים האחרות.
הסיפור השלישי
שרה כהן, חיה במוטריאול, קנדה. היא עורכת דין מאוד מצליחה, אמורה להיות בקרוב שותפה במשרד המכובד בו היא עובדת. יש לה שלושה ילדים משני בעלים לשעבר.
סרטן שד טורף את כל הקלפים, מעצב את חייה וגורלה באופן חדש, לו לא ציפתה. גורלה זה יהיה שזור עם השיער של סמיטה ומפעל הפאות של משפחתה של ג'וליה.
באפילוג של הספר כותבת המחברת:
"אני מקדישה את עבודתי לנשים הללו,
המחוברות בעבותות שערן,
כמו רשת גדולה של נשמות,
לאלה שאוהבות, יולדות, מקוות,
נופלות וקמות אלף פעם…"
הספר הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות.
הספורים כתובים בשפה מאוד קולחת ופשוטה ויחד עם זאת מספרים שלוש דרמות, כאשר הראשונה שבהם היא אולי העוצמתית ביותר, ו"מעדן" לאנשי קולנוע.
הסרט:
מכיוון שלטישיה קולומביאני הסופרת הצרפתייה היא גם במאית, שחקנית, תסריטאית, הבימוי שלה והשיקולים שהביאה בחשבון כאשר תרגמה את הספר לסרט, נובעים מהבנתה את השפה הקולנועית. היא בוודאי מבינה את מה שמרבית הצופים אינם מביאים בחשבון את ההבדלים המהותיים בין אמנות הספרות ובין אמנות הקולנוע.
הכוח של אמנות הספרות הוא במילה, ובאופן שבו היא שזורה עם המילים האחרות בטקסט. הקוראים נדרשים להשלים פערי מידע (דברים שאינם כתובים במפורש). מטבע הדברים הקוראים מפעילים את דמיונם כדי לגבש תמונה כוללת של הדמויות, סביבת מגוריהן, להסיק מסקנות ממעשיהן ומדבריהם. בדרך כלל, הספרות האיכותית דורשת מהקוראים מעורבות גדולה יותר מאשר מן הצופים בקולנוע.
לעומת זאת, הכוח של אמנות הקולנוע הוא בשילוב בין תמונה, תנועה וקול- כך נוצרת וויזואליזציה של המילים הכתובות.
שימוש ראוי והולם בצבעוניות, בזוויות הצילום, בחשיפה לאור או להיעדרו, בפסקול- כל אלה יעצימו את כוחן של המילים בסרט.
לטעמי, בסרט המוסיקה שנבחרה בקטעים הקשורים להודו היא מעולה. יחד עם זאת, יש שימוש מעט דרמטי במוסיקה, שלעיתים נראה כאילו לא נעצר בגבולות הטעם הטוב.
גם הוספת הסצנה של הפרזנטציה שבה האנה בתה של שרה כהן מדברת על האמזונות, פוגמת מאוד. זהו ניסיון מיותר להעניק הסברים פמיניסטיים, כאילו הצופות והצופים אינם מסוגלים להבנה זאת בלעדיה.
הסרט "נאמן" למקור הספרותי, וכפי שמקובל בדרך כלל הדיאלוגים מאפשרים העברת מידע לצופים במקום הtelling , הסיפר בטקסט הספרותי.
החלקים המתייחסים לסמיטה, הם מעצם טבעם דרמטיים, והם גם מסקרנים מאוד, משום שהם מאפשרים הצצה לתרבות שאיננה מוכרת למי שלא ביקר בהודו.
כמה הערות משלימות לגבי המסופר בסיפור הראשון:
האפליה על בסיס הקסטות למרות שנאסרת בחוק, עדיין קיימת. אלימות של בני קסטה גבוהה כלפי משפחה טמאה מתרחשת גם בימינו. נשים ששייכות לקסטה הדאלית, הטמאה יכולות לשפר את מעמדן החברתי רק באמצעות השכלה, וזה מה שסמיטה מנסה לעשות.
לשיער יש משמעות סמלית ברורה בתרבות ההינדית: נשיות, ארציות, אולם הוא מופיע כלייטמוטיב, מוטיב מלווה לאורך כל חלקי היצירה הספרותית והקולנועית. השיער- הצמה, הם הגורם המחבר ומאחד בין סמיטה, ג'וליה ושרה.
שם הספר והמוטו שלו הרשום בתחילתו הוא מפתח להבנתו:
"צמה-מקלעת של שלוש קווצות שיער, שזורות זו בזו".
גם אם באופן כללי מעמדן של הנשים בהודו הוא נמוך, סמיטה, אישה יחידה, עוצמתית, יוצאת דופן יכולה להוכיח את גבורתה ונועזותה דווקא לאור הנורמות החברתיות.
ג'וליה שוברת את המסורת והמקובל, גם במובן הרומנטי וגם במובן המקצועי באופן שבו היא בוחרת להתמודד עם המשבר בבית המלאכה של אביה.
שרה עוברת תהליך של מודעות והבנה עד כמה השתעבדותה לעבודתה הזיקה לה, והיא בוחרת בחישוב מסלול מחדש.
שלוש נשים מתרבויות שונות לחלוטין (בסרט השימוש בשלוש שפות: הודית, איטלקית אנגלית ממחיש זאת היטב), אשר בוחרות להעז, לאחוז בהגה חייהן, לעצב את עתידן ועתיד משפחתן- אמזונות מודרניות.
הסרט ירגש אולי (?) יותר נשים מאשר גברים.
במאית: לטישיה קולומבאני
צרפת, קנדה, איטליה, בלגיה,
2023, 121 דק'
הרצאה מקדימה:
על נשים עוצמתיות ומעצימות בספרות, בקולנוע ובחיים.
מספר לסרט– על "תרגום" אמנות הספרות לאמנות הקולנוע, על ההבדלים ביניהן ועל הציפיות הנדרשות מן הצופה מסרט המבוסס על טקסט ספרותי.
