הסרט נפתח במסך שחור הנמשך מספר דקות המלווה במוסיקה מטרידה. זוהי פתיחה ייחודית, מפתיעה, המרמזת בתמצית על תוכנו של הסרט ועל סגנונו.
אם אין מילים ואין תמונה או יצירה קולנועית שיכולות לעמוד בתיאור של הזוועה, הרי שמסך שחור הוא התחליף הראוי. מסך שחור ומסך אדום יופיעו בהמשך לתזכורת, לחלוקה נושאית, ויסיימו את הסרט באותו האופן: מסך שחור ממושך מלווה במוסיקה דרמטית על רקע כתוביות הסיום.
הסרט מצליח לעשות את מה שספרות וקולנוע שואה נכשלו בו, כאשר ניסו לזעזע, או לתעד, אך לא השכילו לומר אמירה ייחודית אומנותית. יוצאים מן הכלל הם "שואה" של קלוד לנצמן, "החיים היפים" של בניני, סיפוריה הקצרים של אידה פינק, יצירתו של אפלפלד.
הבמאי ממקם את הסרט בביתו של רודולף הס, מפקד אושוויץ. חיי משפחתו, אשתו, ילדיו, המשרתים בביתם, גינתם המטופחת ורחבת ההיקף הכוללת גם בריכה. הוא מציג שגרת חיים בתקופת המלחמה בצד התופת שמעבר לגדר, הגובלת עם ביתם.
הבמאי היהודי הבריטי צילם בבית ישן הצמוד לחומת המחנה. הוא התוודע לעובדה, שמשפחת הס אהבה מאוד את מגוריה סמוך לזוועה. שם הם רחצו באגם, ארחו חברים ומשפחה, וניהלו חיי איכות בחיק הטבע. הודוויג, רעייתו אף סירבה לעזוב את המקום כאשר בעלה הועבר לתפקיד אחר.
רעייתו של רודולף וחברותיה נשות המפקדים יושבות על כוס קפה ופינוקים, מתפארות ומתענגות על האוצרות לפתחיהן: מעיל פרווה, יהלומים, ביגוד ביודען שהוא היה שייך לנרצחות היהודיות.
האימה אינה נראית, היא נשמעת כהד מתמיד, היא צמודה לשגרה ומופיעה באמצעות סמלים כמו רכבות המשא, צווחות, נביחת כלבים.
במקביל לכלבים שמעבר לחומה, רודולף מציין כי אהב כלבים מאז ילדותו, בהווה הוא מטפח את כלבו, משוחח ומבטא את צערו כשהוא פונה אל סוסתו לפני עזיבתו לתפקידו החדש. הבהמה כאדם והאדם כבהמה– הוא מוטיב בעל משמעות סמלית הרווח ביצירות העוסקות בנושא השואה.
כאשר רודולף רוכב עם בנו הם מקשיבים לקולות האנפה בה בעת, באותם רגעים ממש נשמעות קריאות המוות הסמוכות. גם אימה של הודוויג שהגיעה לביקור, וזכתה לסיור בממלכת גן העדן של בתה, מתפעלת משיחי הלילך, שורות הגפנים, גידול הירקות, עישבי התיבול, ומתפעלת מהצלחתה ואושרה של הבת. זו אומרת לה בגאווה: "רודי (קיצור של רודולף) אומר שאני מלכת אושוויץ". למרות כל זאת, היא עוזבת בפתאומיות לאחר ששנתה מופרעת בלילה כשהיא לא יכולה להיות אדישה למתרחש מעבר לגדר.
הזוועה לא נוכחת בתמונות אלא בקולות. לא רואים יהודים מושמדים ולא רואים נאצים אכזריים. הבחירה של יונתן גלייזר היא מתוך תובנה שכדי לתאר את הבלתי ניתן לתיאור, יש לוותר על המוכר והידוע לכולנו: סדיזם של הנאצים, חוסר האונים של הקורבנות, חרפת הרעב וכד'. דווקא באמצעות ההעדר, דווקא באמצעות הרמזים נוצרת העוצמה. הבנאליות של הרוע מוצגת דרך הבנאליות של השגרה, הגרה בכפיפה אחת עם האימה הנרמזת. גן העדן מול הגיהנום: ניגוד תהומי בין שלוות חיי משפחת הס לבין ההשמדה המתוכננת ומשוכללת של אנשי האס אס.
רודולף הס היה מפקד מצטיין משום שהצליח לעמוד בתפוצות של ההשמדה ועל כך הוא מתוגמל ע"י הרייך.
בשתי סצנות מרשימות ומקוריות מסופרת אגדת העם על הנזל וגרטל המשולבת עם סיפור אמיתי על ילדה שמשאירה אוכל לאסירים שעבדו מחוץ למחנה. לכך נלווית המנגינה שהלחין יוזף וולף ניצול שואה. העלילה לא רק שאינה כרונולוגית באופן מובהק, אלא מופיעים בה חלקים שעליהם בסופו של דבר לתת את תמונת הפאזל המלא, ולכן, מחייבים קשב רב.
"אזור העניין" הוא שם הקוד של הרייך השלישי לשטח המקיף את מחנה ההשמדה אושוויץ. הסרט מבוסס על ספרו של הסופר הבריטי מרטין איימס, אשר נפטר ביום הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן. לאחר שזכה בפרס הוא מועמד לחמישה פרסי אוסקר.
הסרט מוכיח שיצירת אומנות מקורית וייחודית יכולה לחדש ולהפתיע אפילו בנושא כל כך מאתגר כשואת יהודי אירופה.
מרבית הניסיונות הקולנועיים נכשלו ביכולת לתאר את הבלתי ניתן לתיאור ללא ניסיון לזעזע, או לתעד.
סטיבן ספילברג טען כי הסרט הוא הטוב ביותר אחרי "רשימת שינדלר". אך עם כל הכבוד לבמאי המוערך, בעיני, "רשימת שינדלר" אינו סרט טוב, אלא סרט חשוב שהביא לתודעה של העולם הלא יהודי את נושא השואה.
לעומתו, סרט זה אינו רק חשוב, אלא פנינה אומנותית, קולנועית המצליחה לומר אמירה ייחודית, חד פעמית למרות האתגר.
במאי ותסריטאי: יונתן גלייזר
שחקנים: כריסטיאן פרידל (רודולף הס), סנדרה הולר, מועמדת לאוסקר על משחקה ב"אנטומיה של נפילה" שיגיע בקרוב לבתי הקולנוע. יש חוות דעת באתר וממליצה מאוד לראותו).
מוסיקה: מיקה לוי
בריטניה, 105 דקות של חוויה קולנועית אחרת.
