הסרט מתחיל בנקודת הסיום, סוגר מעגל, ושב עשרים וארבע שנים קודם לכן, ילדות בסיאול, קוריאה.
נא יאנג והאי יונג מיודדים ומתחרים על הישגיהם בבית הספר. הוריה מחליטים להגר לקנדה והדבר מוצג באופן פתאומי עבור האי סונג, שנשאר מאחור. נא יאנג הופכת לנורה ואחותה- למישל.
העלילה מדלגת שתים עשרה שנים קדימה, האי סונג מחפש כל השנים את חברת הילדות שלו והם נפגשים לראשונה בפייסבוק, ומתחילים לנהל שיחות בזום (די משעממות).
ברור לצופה שהוא לא שכח אותה, נרגש מהמפגש הווירטואלי המשותף, והיא הרבה פחות, המשיכה הלאה.
העלילה קופצת שוב שתים עשרה שנים, נורה נשואה לארתור, הם חיים בניו יורק, שניהם סופרים, והא סונג מגיע "לחופשה" בניו יורק.
עד לשלב זה הסרט מתנהל לאיטו, ונדמה שאפשר היה לחסוך מאתנו דקות יקרות, לא הכרחיות.
שתי סצנות מעניינות משנות את פני הדברים ואת חווית הצפייה:
נורה וארתור משוחחים בינים על יחסיהם, חלומותיהם, עולה שאלת הפער בין חלומות ומציאות, חלומות ההגירה של הוריה, ועל היתרון שיש לספרות הבדיונית, הדרמטית מול המציאות "המשעממת".
בסצנה השנייה, נורה, האי סונג וארתור יושבים בבר במסעדה (גם הסצנה הפותחת) והשיחה ברובה מתנהלת בין האי סונג לנורה. הוא הדובר העיקרי. הוא שואל את עצמו בקול, מה היה קורה אילו? אילו תסריטים היו אפשריים להם?
ברור לנו, שהוא נשאר תקוע בילדות, בעבר, בקוריאה, בגעגוע אליה.
הוא רואה הכול דרך המשקפיים של העבר: ילדה שאפתנית, תחרותית, מי שהייתה אז. היא מציינת בפניו שהילדה הזאת אכן הייתה אמיתית אבל היא כבר לא קיימת בתוכה.
האי סונג רוצה לשמר את הילדה הזאת, אינו מרפה ממנה וחי את חייו הבוגרים, את ההווה כאילו הוא העבר, ילדותו.
זהו סרט על האופן שבו מערכת יחסים מתגלגלות באופן גורלי או פשוט יד המקרה.
הסרט זכה לסופרלטיבים, קשרו לו כתרים. לי היו ספקות בנושא.
במאי: סלין סונג
שחקנים: גרטה לי, טאו יו, ג'ון מגארו
ארה"ב 2023, 106 דקות
