הסרט הטייוואני „הילדה השמאלית” (2025), בבימויה של שי־צ'ינג צו, שכתבה את התסריט יחד עם שון בייקר, מציג משפחה של שלושה דורות של נשים המתמודדות עם קשיים כלכליים, יחסי משפחה מורכבים, דעות קדומות וסודות מן העבר. במרכז נמצאת ילדה בת חמש, אייג'ינג, שסבה מלמד אותה כי ידה השמאלית היא "יד השטן”. האמונה הטפלה הזאת נעשית בעיניה הקטנות להסבר למעשים שהיא עושה, וממחישה כיצד מילים של מבוגרים עלולות לעצב את תפיסת עולמו של ילד.
היד השמאלית צוברת משמעות סמלית במהלך העלילה, שכן מצטייר עולם המחלק את ההתנהגות האנושית לטובה ולרעה, לנורמלית ולחריגה. הילדה מפנימה את האמירה של סבה ומנסה להתמודד עמה בדרכה הילדותית. במובן הזה, היד השמאלית נעשית סמל לאופן שבו מוסכמות חברתיות, אמונות טפלות ושיפוט מוסרי עלולים לפגוע בחופש של אדם להיות מי שהוא.
האם מנסה לפרנס את שתי בנותיה באמצעות דוכן מזון בשוק לילה, ובמקביל מתמודדת עם חובות ועם מחויבויות משפחתיות. הבת הגדולה, שלא הצליחה לממש את שאיפותיה, נאלצת להתמודד עם מציאות חיים רחוקה מזו שדמיינה. גם הסבתא והנשים שסביבה פועלות בתוך עולם של ציפיות מגדריות שבו אמהות מעדיפות את הבנים על פני בנותיהן.
הצילום התוסס בשוק הלילה, המצלמה הניידת והקרבה לדמויות מעניקים לסרט תחושה של חיים המתרחשים לנגד עינינו. לצד רגעים של הומור וחום אנושי, העלילה הולכת ומעמיסה קשיים, גילויים וסודות, עד לשיא דרמטי במפגש המשפחתי. סצנה זו יוצרת הקצנה המצטרפת למשחק דרמטי במיוחד שלא יודע לאזן בין המצוקה המתוארת מבחינה תכנית (שאמורה לעורר הזדהות וחמלה) לבין האופן שבו היא מוצגת לצופים (שיוצר ריחוק).
וזוהי חולשתו של הסרט: במקום לאפשר לנו לגלות בהדרגה את מורכבותן של הדמויות, הוא מגביר שוב ושוב את עוצמת האירועים. משום כך אני בוחרת להגדיר את הסרט יותר כמלודרמה ופחות כדרמה איכותית.