הנזיר היהודי- אילן שיינפלד
"רצונו של סופר שסיפורו יכבוש את לב קוראיו, יאחז בו ויטלטלו מקצה רגליו עד קודקודו, ורצונו של קורא הוא להילפת בזנבו של סיפור. כזה הוא גם סיפורנו. הריהו כחבל שזור מני דורות רבים שכל דור מוסיף בו את סיביו.
טעמו של סיפור הוא בשזירתו. אם עושה המספר את מלאכתו כיאות נהיה הסיפור עבר והדור, ונהפך מחוט של סיפור לחבר שזור לתפארת, שסיביו כרוכים והדוקים, והוא מתלפף באהבה מסביב לצווארי קוראיו וקוראותיו.
אבל פיתויו של אדם אל החבל אינו דבר של מה בכך. צריך אדם שידע לספר את סיפורו באופן שיכבוש לב רעהו וירתקו אליו, כחבל טבור המשתלשל ממעי אמו, ועוברה נע ברחמה ומסתבך בחבל אהבתה אותו.
בייחוד אמורים הדברים אם רע הוא דון מניוזקה, אב בית הדין של הכס הקדוש בלימה. ופרציסקוס מלדונדו דה סילבה שגיבור סיפורנו הוא שקד על שזירת סיפורו משום שידע כי בסיפור הזה תלויים חייו."
כך נפתח ספרו החדש של אילן שיינפלד ( מעשה בטבעת, כשהמתים חזרו, אשת הפיראט היהודי). אפשר כבר להתפעם מהשפה הגבוהה, הלא שגורה במקומותנו, אליה מתווסף סיפור האוחז את הקוראות והקוראים כפי שמובטח בשורות הפתיחה הללו.
הכול החל בביקורו של הסופר במוזיאון האינקוויזיציה בלימה הרבה לפני שכתב את ספרו החדש "הנזיר היהודי".
הוא התוודע אל סיפורו של פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה, הנזיר היהודי.
פרנציסקוס מלדונדו דה סילבה נולד בסן מיגל שבצי'לה, בימי האינקוויזיציה הספרדית. בילדותו חשף בפניו דיאגו, אביו הרופא שהוא יהודי ודרש ממנו לקיים את יהדותו בסתר.
שיינפלד מגולל את סיפורו האישי, המשפחתי הדרמטי עד לכליאתו במשך 12 שנים בכלא האינקוויזיציה. הוא שהה שם יותר מכל אסיר אחר משום שאב בית הדין חש מאותגר מחוכמתו, ניהל עמו ויכוחים תיאולוגיים על ההבדלים בין הנצרות והיהדות וגם נמשך אליו מינית, אך לא נתן לזה דרור.
פרנצ'יסקוס מספר את סיפורו בפני דון מניוזקה שכל עוד יאות להקשיב לסיפורו יוכל להרוויח זמן ואולי להציל את עצמו מגזר הדין. גם אנחנו הקוראים נהיה שבויים בסיפורו לא נוכל לעזוב את הספר.
"אינני מנסה להראותך דבר מלבד נפתולי חיי ומורכבות סיפורי" הוא אומר לאיש שיחו, אב בית הדין בכל פעם שהוא מבקש להפסיקו כדי שיקצר או יפסיק לספרו.
יתר על כן, שיינפלד שותל רמזים מטרימים בבחינת "טפח המכסה טפחיים", למשל, בואן של אחיותיו של פרנצ'יסקוס איזבל ופליפה שמרמז על אסון המרגש להגיע לחייו, וזו סיבה נוספת לעניין הרב שהספר מעורר.
אין ספק, הספר עוסק בכוחה של אמונה (וניתן להרחיב את הסיפור על כוחה של אמונה דתית יהודית או נוצרית לכל אמונה או אידיאולוגיה באשר היא) ומה המחיר שבני אדם מוכנים לשלם עבורם.
מסתבר, כי דווקא הכפירה ברעיון כלשהו, דווקא היא מאפשרת את חקר האמת והאמונה. הגיבור נאחז באמת שלו ואומר בתשובה לשאלה: "הנפש מבקשת אמת, חוקרת אמת, ודוברת אמת. הדגיש פרציסקוס וכל כניעה מציד לסמכותה של הדת כל דת שהיא תהיה בגידה ביכולת החקר שלי" הוא גם מתייחס לכפייה דתית ובאופן שהיא גוזרת גזרות על הנכנעים לה.
אך לא רק אמת ושקר, אמונה וכפירה, קונפורמיזם ואינדיבידואליזם, אלא גם אמירות על כוחו של הסיפור וכוחה של הכתיבה שזורים בסיפורו של פרנציסקוס- שייפלד כפי שכבר ניתן היה להתרשם הפסקאות הפותחות ועוד:
"והלא זה טבעו של סיפור .. ניתן לספר כל סיפור בדרכים שונות. כל מספר מדמה בליבו כי הוא בוחר באיזו דרך יספר את סיפורו. אבל בסופו של דבר אדוני, סיפור הוא ברייה שיש לה חיים משל עצמה, והיא בוחרת איך יספרו אותה".
"לשום סיפור אין קיום משל עצמו, אלא בזכות האדם המספר אותו מאזינו", היטיב אב בית הדין את דברו. אם אתה מוכרח להמשיך בסיפורך, חסוך ממני את זוועת חייך, גם לבו של הנוקשה באינקוויזיטורים אינו יכול לשאת…"
ועוד: "הסיפור אינו רק שיקוף המעשה ההוא, הוא המעשה עצמו"… ועתה, משישבת והאזנת במשך תריסר שנים לנפתולי סיפורי, הפכת בעצמך מבלי משים לשותף בו לקורבנו. כעת אין זה משנה כלל אם תשרפני חי אם לאו, כי סיפורי כבר ספוג בבשרך וחקוק בנפשך כמו קללה כמו אלה עתיקה."
הכתיבה של פרנציסקוס מאפשרת לו לא רק לשמור על חדות מחשבתו אלא יש לה תפקיד תירפויטי. הוא מנסה לרפא באמצעותה את נפשו בשעה שכרופא הוא מבקש לרפא את הגוף.
המאזין לסיפור, המענה זקוק למעונה לא פחות מתלותו של המעונה בחסדיו של המענה.
שייפלד לא רק מביא סיפור מעצים על האנוסים צ'ילה בשנים 1627- 1639- על סבלם כאשר נאלצו להסתיר את דתם בחייהם וכאשר נרדפו ועונו בעת כליאתם ובטקסים הראוותניים של העלאתם על המוקד. הוא מוכיח שגם ספר שאיננו כתוב בשפה רזה, וגם רומן היסטורי יכולים לאחוז בך הקורא/ת, ויש בהם עולם נפשי סוער של כל הנפשות הפועלות ושאלות רלוונטיות, אוניברסליות ובעיקר- ותרפיה בעזרתו של הסיפור הטוב.
רוצו לקרוא.
