הסרט נפתח בשנת 1952 ניו ג'רסי. הסצנה הפותחת והמסיימת יוצרים סגירת מעגל לגבי הנושא העיקרי של הסרט והוא מעשה האומנות הקולנועי.
בסצנה הראשונה סם הילד צופה בסרט הראשון בחייו. אמו אומרת לו: "סרטים הם כמו חלומות שלעולם לא שוכחים" ואילו אביו אומר: "סרטים הם לא אמיתיים", ופוצח בהסבר מלומד על מקרן ותמונות ומהירות.
בסצנה המסיימת הוא פוגש את ג'ון פורד, גדול הבמאים (שהשפיע במיוחד על יצירתו הקולנועית של ספילברג) שאומר לו לאחר התבוננות בתמונה: אם האופק למעלה- זה מעניין, אם האופק למטה הוא מעניין, אם הוא באמצע- הוא משעמם- וכך מוריש לו ירושה רוחנית לעשייתו.
גם הסצנה המתארת את ביקורו של הדוד בוריס, המגיע לאחר מות אחותו, סבתו של סם, יש בו סוג של צוואה רוחנית. הדוד מספר על אומנותו בקרקס, על הכישרון וההחמצה של אמו של סם, מיצי, שהיתה יכולה להיות פסנתרנית דגולה, אך ויתרה על כך למען משפחתה. "מה שיש לך בלב- זאת אומנות. אנחנו מכורים לאומנות, זה הסם שלנו, אנחנו זקוקים לאמנות… זה יכאב לך אם לא תממש את החלום.. יש משפחה ויש אומנות שאתה אוהב יותר מכל… וזה יקרע לך את הלב", כך בדבריו הנחרצים הוא מטלטל את לבו של סם.
הסצנה ממוקמת בלב ליבו של הסרט והופעתה במרכז איננה מקרית. בכך עוסק הסרט במתח שבין המציאות, החיים (המשפחה) והאומנות.
סם יכול להבין את החיים בעזרת המצלמה. היא מאפשרת לו לא רק לתעד, היא מאפשרת לו לראות את האמת המכאיבה. והוא יכול לערוך, להשמיט, להדגיש כרצונו.
מכאן "החיים הם סרט" אך גם ההיפך, "החיים אינם סרט" כפי שיאמר לו לוגן.
פייבלמן, השם שנבחר למשפחתו בסרט, ואיננו מקרי ופירושו איש המשל, או איש המעשייה, מספר הסיפורים- שזהו בעצם המעשה של במאי סרטים.
הנושא השני והמרכזי הוא סיפור ילדותו והתבגרותו- ממואר, על משפחתו המיוחדת. ספילברג בגיל 75, מרשה לעצמו להתבונן ללא כחל ושרק, לערוך חשבון נפש מבלי להשתמש במסכות, כפי שנהג בסרטיו הקודמים. כך עשו במאים רבים פליני, טריפו, וודי אלן, סורנטינו, קנת בראנה.
הוא מתאר הורים טובים, כל אחד לעצמו אך רואה את הקוטביות: אמו האמנית, החולמת, הנעה בין מצבי רוח משתנים, וחייה במחיצתו של האב המהנדס, איש העובדות וההיגיון, כולאים אותה בסוג של שגעון, ומשום כך חייבת להציל את עצמה.
הנושא השלישי בו עוסק ספילברג הוא זהותו היהודית, שיש לה מקום מרכזי בחייו ובסרט זה: כבר בהתחלה הוא מבקש רכבת לחג החנוכה, וכאשר יעברו לצפון קליפורניה יתקל לראשונה באנטישמיות, ובבריונות רק משום שונותו והיותו היהודי היחיד. גם הסצנה האירונית עם מוניקה, הנוצרייה מדגימה את שני העולמות, וסם לא מבין מדוע מאשימים אותו ברצח ישו.
למרות אורכו של הסרט (150 דקות) חוויתי אותו כקסם והתפללתי שלא יסתיים. המעברים בין הסצנות המרגשות, המשעשעות, הדרמטיות, והשימוש במוסיקה הולמת להפליא המלווה אותן ומעצימה את קסמן.
רוצו, רוצו לראות.
המשחק של מישל וויליאמס ראוי לציון, את האב מגלם פול דאנו כאדם מחושב, שלא מרבה לבטא רגשות.
סת' רוגן הוא "הדוד בני".
מוסיקה: ג'ון וייליאמס המופלא
צילום: יאנוש קמינסקי
תסריט: סטיבן ספילברג והמחזאי טוני קושנר.
