הסרט מתרחש בבודפשט אחרי מרד 1956. אנדור, בן 12, גדל עם אמו ומאמין שאביו נשלח למחנה ומת. ואז מופיע גבר הטוען לקשר עמוק עם אמו, והילד מתחיל לגלות שהסיפור שסיפרו לו על אביו, על משפחתו ועל עצמו אינו נכון.
הסיפור מבוסס במידה רבה על ילדותו של אביו של הבמאי, לסלו נמש עצמו. נמש סיפר שאביו גדל עם פנטזיה לגבי זהות אביו, ואז בגיל 12 נאלץ להתמודד עם אב אלים שחזר לחייו. נמש אמר שהסרט היה עבורו ניסיון להתמודד עם "החלק השנוא ביותר" בתוך עצמו ולשלב אותו בסיפור המשפחתי במקום להמשיך לברוח ממנו.
בסרט כאשר אנדור מגלה את זהות אביו הביולוגי, הוא נאחז באמת הנפשית. משום כך הסרט נקרא "יתום" למרות שמעשית אנדור איננו יתום.
האב המת הופך בדמיונו לדמות כמעט מיתית. הוא אב שהוא יכול להתגאות בו, להזדהות אתו, להתפלל אליו. זהו אב שמאפשר לו שייכות לעם מסוים, להיסטוריה מסוימת.
הסרט מעמת בין ביולוגיה לזהות, בין גאווה לבושה.
זהות נרטיבית היא תיאוריה פסיכולוגית הגורסת כי בני אדם מפתחים זהות על ידי יצירת סיפור חיים מופנם ואינטגרטיבי. הסיפורים שסיפרו לנו בילדותנו (על ידי הורים, תרבות וסביבה), לצד הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על חוויותינו, מעצבים את תפיסת העצמי שלנו, ומעניקים לחיים תחושה של משמעות, המשכיות ומטרה.
הפסיכולוג דן מקאדמס מחלוצי החוקרים בתחום זה, טוען כי סיפור החיים אינו רק שיקוף של המציאות, אלא הוא-הוא הזהות עצמה. אנחנו בונים את הזהות שלנו על סמך הסיפורים ששמענו.
אימו קלרה ששיקרה לו הייתה קורבן לנסיבות מסוימות, ולכן, הסרט מציע אפשרות עדינה יותר: לפעמים, הורה מספר לילד סיפור לא רק כדי להסתיר ממנו את האמת, אלא כדי לאפשר לו לחיות.
לגילו של הגיבור יש חשיבות רבה: אנדור נמצא בדיוק בגיל ההתבגרות, שבו הזהות הגברית שלו מתחילה להיבנות. הסרט עוסק בעיצוב הזהות של ילד ההופך לנער, ובתפקיד המרכזי שיש לדמויות אב ולמודלים גבריים בעיצוב התפיסה של הילד את עצמו ואת משמעות היותו גבר.
נמש עסק בנושא השואה בסרטו "הבן של שאול". אולם, סרט זה אינו סרט שואה במובן המקובל.
נמש מתעניין במה שנשאר אחרי השואה: המלחמה הסתיימה, אבל האנשים עדיין חיים בתוכה. האב נעלם. המשפחה התפרקה. הילד גדל במוסד. האם נושאת את זיכרונותיה. הקהילה היהודית מצטמצמת. העיר עצמה נראית פצועה.
הבמאי עוסק בתוצאות הפסיכולוגיות של השואה, והדבר מועצם בשל הסיפור האישי שלו.
אפשר לומר ש"יתום" הוא המשכו של "הבן של שאול". הסרט מספר את סיפורו של אסיר יהודי באושוויץ שמנסה להעניק קבורה ראויה לילד שהוא מזהה כבנו.
אחת השאלות המעניינות בסרט היא האם הילד אכן בנו הביולוגי של שאול. הסרט אינו ממהר לפתור את הספק. אולי דווקא חוסר הוודאות הוא החשוב. שאול בוחר לראות בו את בנו, ומתוך הבחירה הזאת נולדת מחויבות. האב אינו רק מי שהוליד, אלא מי שלוקח אחריות על האחר.
נמש משתמש בצילום קרוב מאוד לדמויות, עולם צפוף, חדרים אפלים, רחובות חרבים ומרחבים שמרגישים כמעט תמיד מאיימים.
יש כאן גם מוטיב חוזר של מרחבים תת-קרקעיים. המרתפים, המקלטים, החללים הסגורים והעולם שמתחת לפני האדמה מזכירים במובן מסוים את מה שהחברה מנסה להדחיק: את המלחמה, הסוד, האשמה, הפחד.
לטעמי, זהו סרט מכמיר לב, לא קל לצפייה בקטעים מסוימים, אם כי חשוב ומעורר מחשבות גם לאחר סיומו.
ממליצה.
במאי: לסלו נמש
שחקנים: בויטוריאן ברבש, אנדראה וסקוביץ, גרגורי גדבואה, אליז סאבו
2025, הונגריה, 132 דקות