לא רציתי לראות סרט מלחמה, הרוגים, פצועים והרבה קטשופ. אולם, משהבנתי שמדובר בסרט מאוד ויזואלי (אמנם עם פצועים והרוגים וקטשופ, אך מעבר לכך)- הסקרנות הכריעה.
העלילה מתארת מסע הישרדות. שני חיילים, בלייק (ג'ורג' מקיי) וויל סקופילד (דין-צ'רלס צ'פמן) נדרשים ע"י הגנרל (קולין פירת') להעביר מכתב למפקד גדוד שנמצא במרחק של 15 קילומטרים, כדי להורות על ביטול המתקפה המתוכננת כלפי הגרמנים. הגנרל מבין שהם נסוגו נסיגה אסטרטגית, רק כדי להונות את הבריטים ומטרתם-לגרום להם לתקוף ולאבד 1600 חיילים.
המוטיבציה של בלייק לצאת למסע קשורה לכך שאחיו הקצין נמצא בין חיילי הגדוד שאמור לצאת למתקפה בעוד שעות אחדות. בלייק נהרג כאשר ניסה להציל טייס גרמני. וכך נותר וויל לבדו להשלים את המשימה המסוכנת, ויהי מה. ויל שקיבל כבר מדליה על גבורתו בעבר, חש צורך עז למסור את הפקודה גם משום שעליו לפגוש את האח,סגן בלייק וגם כדי לכתוב לאימו של חברו, אם יגיע למטרתו.
המסע כולל מכשולים וקשיים רבים: מלכודות, מוות וצחנה גם של סוסים, גשר הרוס, מי נהר שוצפים וסוערים, ירי מכל עבר של הגרמנים, וההרס שהם הותירו בכל מקום.
ישנה סצנה מרגשת ואנושית המתארת מפגש של ויל עם אישה צרפתייה שמצאה מסתור בין החורבות, והוא מעניק לה את כל האוכל שנמצא בתיקו כולל מימיה מלאה בחלב כדי שתאכל להאכיל תינוקת שאיננה שלה.
המראות של המרחב שעליו לעבור עוצמתיים ומוצגים על גבול הסימבוליקה והסוריאליזם. הדבר מתקשר אולי לכך שבכיתוב בסיום הסרט ישנה הערה של הבמאי, סם מנדס על כך שהסרט הוא בעקבות הסיפורים ששמע מסבו על מלחמת העולם הראשונה. הסרט מבקש לייצור אשליה כאילו צולם בשוט אחד שתואם את זמן המסע – כשמונה שעות.
רוג'ר דקינס, הצלם, עושה עבודה ווירטואוזית שעוררה אצלי תהיות במהלך כל הסרט – כיצד זה נעשה? הוא צפוי לזכות באוסקר נוסף על עבודתו המופלאה.
סרט מפעים. מרתק. אין רגע דל. וגם מחשבות על המלחמות ההרסניות באשר הן, והרצון של כל חייל לחזור הביתה, לאמא.
בימוי ותסריט: סם מנדס (חלון פנורמי, סקייפול)
