הסרט נפתח באודישן של דוגמנים, לפני כניסתם הם מרואיינים לגבי האופן שבו ידגמנו מותג זול בהשוואה למותג יוקרתי. הוא מבקש מהם להדגים מבט מזלזל או מבט מתנשא ואת ההבעה של משולש העצבות: כשקודקודיו הם גבות העיניים והסנטר. הוא ומדגיש בפניהם את ההבדל: "ככל שהבגדים נעשים יקרים יותר, אתם צריכים להביט על הלקוחות שלכם במבט יותר מתנשא"- ואולי במשפט הזה נרמזת תמצית העלילה של הסרט המורכב הזה.
החלק הראשון נקרא "קרל ויה-יה": שני דוגמנים שמנהלים ויכוח על מי צריך לשלם עבור הארוחה היוקרתית. קרל טוען שהוא מבקש שוויון ולכן מצפה מיה יה שתשלם גם.
כאן שאלת השוויון נבחנת באמצעות המגדר.
החלק השני נקרא "היאכטה" ובו הסאטירה מגיעה לשיאה: השאלה האם כולנו שווים נבחנת באופן אירוני. הקפטן השיכור של הספינה והאוליגרך הרוסי שהוא הבעלים שלה מנהלים תחרות ציטוטים על סוציאליזם וקפיטליזם על שוויון והיעדרו.
כאן שאלת השוויון נבחנת באמצעות ההבדל המעמדי בין אורחי הספינה העשירים לבין עובדיה הנרצעים.
החלק השלישי נקרא "האי", וכאן האחראית על בתי השימוש ביאכטה הופכת להיות "הקפטן" של החבורה שניצלה. היא יודעת להדליק מדורה, לדוג תמנון ולבשל אותו, והיא מנצלת את הכוח הזה כדי לשלוט בכל השורדים. וכך שאלת השוויון נבחנת באמצעות צבע עור, הופעה חיצונית מושכת, סקסית, כוח פיזי, נשיות וגבריות, ואילו לכסף אין כבר שום יכולת השפעה או שליטה באי.
זו הפעם השנייה ברציפות שרובן אוסטלונד, במאי שוודי זוכה בפרס היוקרתי בקאן. סרטו "הריבוע" אף הוא זכה לשבחים, וגם בו ניתן לראות את המבט הסאטירי.
סרט שדורש קשב רב מאוד לדקויות, לנאמר, להתנהגויות. יש בו אמירה נוקבת כלפי העולם המודרני ומבחינה זו הסרט ממלא את תפקידו האומנותי בצורה נפלאה.
היו שעזבו את אולם הקולנוע ולא השתכנעו לגבי איכויותיו הקולנועיות.
אהבתי.
בימוי: רובן אוסטלונד
משחק: וודי הארלסון, האריס דיקינסון, שארלבי דין, דולי דה ליאון
140 דקות
