הנשיא מריאנו דה סנטיס, עומד לפרוש מתפקידו כראש המדינה לאחר שבע שנים. במקביל לצורך שלו להחליט לגבי שתי חנינות וחוק המתת חסד, נראה כי הוא עורך חשבון נפש לגבי עברו האישי.
יחסיו עם אשתו האהובה אורורה, שבגדה בו לפני ארבעים שנה. הוא חייב לדעת בהווה הסיפורי עם מי, וזה כמעט מוציא אותו מדעתו. במקביל הוא מברר את יחסיו עם בתו, דורותיאה, העזר כנגדו, משפטנית ועליה הוא סומך. אולם, הוא לא מרגיש שיש לו קשר עמוק איתה או עם בנו המוסיקאי שברח לקנדה.
בשעה שהצליח לנהל מדינה שלמה בשקט ובאלגנטיות (מילת מפתח בסרט), הוא נכשל בליבת החיים האישיים שלו.
ההחלטות הנדרשות ממנו לפני סיום תפקידו לגבי מתן חנינה לאישה שרצחה את בעלה, שהתעלל בה, ולמורה להיסטוריה שרצח את אשתו שחלת באלצהיימר, וכן חוק המתת חסד – החלטות אלו מכבידות על הנשיא, הוא מהסס מאוד.
הוא שקוע בקונפליקט בין חסד להמתה, לרצח. כקתולי אדוק, המנהל שיחות עם האפיפיור, הוא די מבוהל מההחלטה לקבוע מי יחיה ומי ימות. לכן, הסצנה עם הסוס אלביס היא משל, הקבלה מובהקת להתלבטות זו.
אומר הנשיא: "החוק מראה את האמת מרחוק, לכן חשוב לו לראות את האמת מקרוב", לפני שיחליט סופית.
הנשיא מכונה עי סביבתו "בטון מחוסם", הוא מזדקן, חי בעולם מנותק ורשמי, אך מאזין למוזיקה מודרנית, פופ וראפ. זאת אולי כדי להבין את בנו המוסיקאי. אולי זאת גם דרכו של סורנטינו הבמאי ליצור ניגוד אירוני בין הארמון המפואר, ביתו של הנשיא ברומא לבין המקצב של הרחוב העכשווי.
יש כמה סצנות שנראות מוזרות, ודורשות הסבר והבנת משמעותן: למשל, ההתבוננות של סנטיס באסטרונאוט בחלל:
במהלך שיחת לוויין רשמית עם אסטרונאוט איטלקי, הסאונד לפתע מתנתק. ברגע הזה, הנשיא מבחין בדמעה שזולגת על פניו של האסטרונאוט וצפה בגלל חוסר כבידה. זוהי אחת הסצנות העוצמתיות בסרט: הנשיא, שמרגיש מבודד לחלוטין בפסגת הכוח הפוליטי, מביט באדם שנמצא פיזית במקום המבודד ביותר ביקום (בחלל החיצון). הוא מבין שהאסטרונאוט הוא האדם היחיד ששותף לרמת הבדידות שלו, והדמעה המשותפת מייצגת את הכאב הקיומי של שניהם.
גם הסצנה לקראת הסיום שבה הרובוט צועד בראש הצוות בדרכו של הנשיא לביתו, מייצג את העולם הטכנולוגי המנוכר, שכנראה יחליף אותו בקרוב. זהו גם דימוי סוריאליסטי טיפוסי לבמאי אשר מדגיש עמה מגוחכים ונפרדים נראים טקסי השלטון הרשמיים בעולם המודרני.
לטעמי, זהו סרט שעיקרו בסבל האנושי, אך הסרט הוא אינו מדגים את הסבל, אלא רק מדבר עליו דרך הדמויות.
כמו כן, עולה השאלה "למי שייכים הימים שלנו" (ציטוט של דברי מריאנו דה סנטיס). זהו מסע פנימי של הגיבור אל החסד האנושי והאלוהי.
יש בסרט שפע של סצנות ויזואליות ייחודיות (הביקור של נשיא פורטוגל עם תחילתה של סופר, בהילוך איטי), וגם סוריאליזם. סרט ייחודי, יש להשקיע בו כדי להבינו. מעשה אומנות קולנועי.
במאי: פאולו סורנטינו (יפה לנצח, נעורים)
שחקנים: טוני סרווילו, אנה פרצ'טי
איטליה, 2025, 133 דקות
