אני ממתינה.
אתם ממתינים.
הם/ן ממתינות.
כולנו בהמתנה.
החיים התרבותיים נעצרו והאי ודאות והפחד שולטים.
אני מתגעגעת אל הרגעים הללו שלפני ההרצאה, כשהכיסאות הולכים ומתמלאים באנשים או בצעיפים (שמירת כסאות).
מתגעגעת אל המפגש האישי רגע לפני שאתחיל, קשר העין עם היושבות והיושבים באולם הנושאים את עיניהם אל הבמה.
והכי הכי אני מתגעגעת למה שאחרי: לתגובת המיידיות ולטלפונים, המיילים, הווטסאפ ימים אחר כך.
ואתם, בוודאי מתגעגעים לפגוש את חבריכם לקבוצה אליה אתם שייכים, לשקט שמשתרר, לחוויה המשותפת של סקרנות והקשבה.
גם רכזי התרבות ממתינים ל"הוראות". הם לא יפעלו בלעדיהן.
אבל, אם תפנו אליהם, בכל דרך אפשרית: מייל, טלפון, ווטסאפ ותבקשו לקבל בחזרה את החמצן החברתי והתרבותי לו אתם זקוקים- יש סיכוי שמשהו ישתנה.
במצבי חירום, התרבות תמיד נדחקת לפינה. במיוחד כעת כל התקציבים שהיו נדרשים לרשויות המקומיות נלקחו מכל המחלקות האפשריות ובראש ובראשונה מהתרבות. שכן, היא נחשבת, כאן אצלנו במזרח התיכון, בלבנט (לא באירופה) כלא הכרחית, כ"מותרות". ואין טעות גדולה ממנה.
זאת אולי אחת הסיבות לכך שהפכנו לחברה כל כך חומרנית, תכליתית, חסרת שאר רוח. אנחנו נפלאים במדע, בטכנולוגיה, אך לא ברוח.
אינני מתכוונת לכך שאין כאן יצירה תרבותית, אומנותית, אך היא נחלתם של מעטים, ולא קובעת או מעצבת את הלך הרוח הכללי.
החסר הזה בערכים תרבותיים (וזה ממש קשור למוסר!) בולט בכל תחומי חיינו. לפרט? מהקודקוד: המנהיגות, דרך האדם הפשוט ברחוב ובכבישים.
עם ללא תרבות יכול לסגור את השאלטר.
אין לנו תקומה בלעדיה.
שינויים מתחילים מלמטה, מהאנשים הפרטיים, מהעם, אלה שאינם מוכנים לקבל את תכתיבי המציאות ונלחמים לשנותה.
חישבו מה כל אחת ואחד מכם יכול לעשות כדי להניע מחדש את גלגלי התרבות.
עזרו לכולנו לעבור ממצב של המתנה למצב של התפעמות.
להצטרפות לניוזלטר השבועי: לקבלת פוסטים בבלוג, להמלצות על סרטים וספרים- לחצו כאן
