הסרט מבוסס על הסרט והמחזה הספרדי "השכנים מלמעלה". ישנם הבדלים ביניהם, אך לא על כך אכתוב.
מכיוון שאני תמיד מייחסת משמעות לדקות הראשונות, לסצנה הפותחת של סרט (ובעצם, של כל יצירה אמנותית), אפשר כבר לראות בתחילה את ג'ו יושב לבדו מוקף בכיסאות ריקים ולרגע איננו מבינים מה הוא עושה שם. הוא מורה למוסיקה בקונסבטוריון מקומי בסאן פרנסיסקו.
בעברו ג'ו היה מוזיקאי מבטיח, אך הקריירה שלו דעכה. כיום הוא מלמד מוזיקה במוסד קונסרבטוריון בינוני, ועבודתו מסמלת בעיניו את הפער בין החלום שהיה לו לבין החיים שאליהם הגיע. היציאה מהקונסרבטוריון עם האופניים המגושמים עבורו עד לכניסתו הביתה מסמלים את הקושי בחייו.
מרגע זה אנו פוגשים אותו מול אשתו אנג'לה, שהזמינה את השכנים מלמעלה לארוחת ערב מבלי לשתף אותו. המריבות "הטיפשיות" ביניהם, השקרים, עוד לפני שבני הזוג דופקים על דלתם הם הכנה לקראת הבאות.
המפגש עם פינה והוק יהווה עבורם מראה לזוגיותם, לאינטימיות שנמוגה, אך בעיקר לכך, שהם כבר לא ממש מדברים, הם לא רואים זה את זו.
לאורך מרבית הסרט ג'ו הוא הציני, האירוני, הוא משתמש באלו כדי לא להתמודד עם אכזבתו מעצמו. המוזיקה היא השפה הרגשית שלו, וכמו הנישואים שלו – גם היא השתתקה, והפסנתר נדם.
אנג'לה מאוד רוצה שהערב יהיה מושלם, הסופלה, הגבינות, ושהכביסה המלוכלכת לא תיחשף. לקראת השליש האחרון ישנו היפוך, והיא מאמצת את האירוניה של בעלה והוא הופך להיות פגיע יותר.
פינה והוק הם זוג טרי, והמיניות שלהם פורחת, אולם, פינה כמטפלת מינית וכמי שהייתה המטפלת של הוק (האוורד) מאפשרת דווקא את חשיפת האמת.
אובדן התשוקה בין ג'ו לאנג'לה אינם העיקר, הם רק סמל לאובדן החיות בחייהם, למשבר אמצא החיים שמאופיין בפער בין התשוקה לזוגיות ארוכת שנים. תפקיד השכנים הוא לחשוף את המשבר.
כדי שהסרט יהיה אמין ומורכב, מסתבר שגם הזוגיות של פינה והוק איננה מושלמת.
ההצעה הפרובוקטיבית של פינה והוק מכריחה את ג'ו ואנג'לה לשאול שאלות שלא העזו לשאול במשך שנים: האם הם עדיין נמשכים זה לזה? האם הם עדיין יודעים לשחק, לצחוק ולהיות סקרנים זה כלפי זה? והאם הבעיה שלהם היא בכלל מינית, או שהיא עמוקה יותר – אובדן אינטימיות, הקשבה והכרה הדדית? לכן, גם הסיום ליד הפסנתר כה משמעותי: הוא מחזיר אותם אל השפה המשותפת שהייתה להם פעם. הסרט משאיר בכוונה פתוח אם זהו רגע של פרידה או של התחלה חדשה, אך הוא רומז שהצעד הראשון אינו חידוש חיי המין, אלא חידוש היכולת להיות שוב נוכחים זה בעולמו של זה.
המבנה של הסרט הוא קאמרי: שני זוגות הנפגשים בחדר אחד והמפגש חושף סדקים, שקרים וסודות. כך גם ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", "השכנים מלמעלה"-אליהם מצטרפים סרטים כמו "זרים מושלמים" "תמונות מחיי נישואין" ו"בעלים ונשים", שבהם עומד במרכז מבחן הזוגיות.
אין זה מקרה שהסרט נפתח בציטוט של אוסקר ווילד:
"אדם צריך תמיד להיות מאוהב. זו הסיבה שלעולם לא כדאי לו להתחתן."
מכאן צומחת השאלה: האם נישואים הם סופה של ההתאהבות – או שאפשר להיות נשואים שנים ועדיין להישאר מאוהבים?"
התסריט הוא לעילא ולעילא, מצחיק כמעט כל משפט שני, האירוניה מבצבצת ומעוררת גיחוך. המשחק של כל ארבעת השחקנים פשוט נפלא, הבית על סמליו השונים דורשים התייחסות: השטיח (מדוע נקנה? לאיזו מטרה הוא מיועד?) החלון ללא וילון, הדירה ששופצה, וכמובן, הפסנתר.
סרט חובה לכל מי שהיה בזוגיות, נמצא בזוגיות, חווה משבר, החמצה, חי בפערים בין העבר להווה, בין החלום למציאות. כלומר, לכל מי שחי על הפלנטה הזאת.
רוצו מהר לצפות. בכורה ב-9.7.26
במאית: אוליביה וולייד
שחקנים:
אוליביה וולייד בתפקיד אנג'לה
סת' רוגן בתפקיד ג'ו
פנלופה קרוז בתפקיד פינה
אדוארד נורטון בתפקיד הוק
ארה"ב- 107 דקות