"חלל פנוי"
סרטו של שמואלי כהן, בוגר סם שפיגל המשתתף בסרטי דוק אביב 2021.
הסרט כולו הוא מפגש זום של חיילי הגדוד ששמואלי מבקש מהם בשם משפחתו של עודד חברם שנהרג בצוק איתן לספר אנקדוטות, זיכרונות קטנים, אפילו שטותיים משום שימים הם ימי קורונה ובשל הסגרים לא ניתן להגיע ולחלוק כבוד לעודד, החלל ולמשפחתו.
הסרט נפתח בצחוקים של צעירים ולפתע שמואלי מבקש מהם את הבקשה הזאת: לספר דבר שלא סופר למען משפחתו של עודד.
ולפתע הכל משתנה וישתנה עוד יותר בהמשך.
השפה שלהם משתנה, האינטונציה, השטותניקיות הופכת לחשיפה אותנטית של כל אחד מהם, מי היה עודד עבורם. הם מנסים לשחזר את רגע הפגיעה בעודד. הם מספרים בהשתאות כיצד עדו, החובש קפץ על עודד, והוא עצמו מספר שזה היה מוזר משום שהפגיעה בעודד לא גרמה לשום טיפת דם על גופו, ותוך דקות גם הרופא לא יכול היה להציל אותו.
שמואלי מספר על נפש תאומה ועל תכניות משותפות שנגדעו. בן מספר על גילוי הידיעה המרעישה שעודד נפצע והוא מתקשר לשמואלי שיעשה משהו ביודעו שזאת בקשה טיפשית. גיל מספר כיצד התאהב בעודד באופן טבעי. וכולם מדגישים עד כמה עודד לא רצה להיכנס לעזה, ואמר לגיל שהשאיר שיר שנמצא במגירה בבית הוריו, ואם ימות, הוא מבקש ממנו שילחין אותו.
ואז פתאום עוד מפנה בסרט: אטיאס מספר שהוא סובל מפוסט טראומה ואט אט גם האחרים מצטרפים לספר כיצד חזרו אחרים מהמלחמה הזאת, לפני שנים.
וההבנה הזאת כשביכול הם צעירים, אוהבי חיים, סחבקים, המסתירים בנפשם פצע שלא הגליד.
נאמר לי כי הסרט הזה גרם לצופים אחדים להבין שהם פוסט טראומטיים מבלי שידעו.
ומשום כך זהו סרט חשוב כל כך. מסוג הסרטים שמשנים את התודעה, שגורמים לחלק מהצופים לצאת ממנו אחרים ממה שהיו לפני שצפו בו.
גם הכותרת של הסרט "חלל פנוי" אומרת הכל, במיוחד לאחר הצפייה.
חובה לכל ישראלית וישראלי לצפות בסרט זה.
30 דקות.
הבמאי: שמואלי כהן
עריכה: קורלין זורע
הפקה: עומר הראל
הפקה מוסיקלית: יחיאל חמו
