סרטו החדש של הבמאי המוערך הירוקזו קורה אדה שעוסק בנושא יחסים משפחתיים בכל סרטיו, לוקח את הנושא הזה למחוזות עתידיים, פילוסופיים ופסיכולוגיים.
חברה יפנית המבוססת על בינה מלאכותית מציעה להורים שאיבדו את יקיריהם רובוט דמוי אדם המבוסס על הזיכרונות של בני המשפחה. וכך מגיע עותק של בנם אל משפחתם בתקווה לרפא את פצעיהם המדממים.
קורה אדה סיפר שהרעיון הראשוני לסרט נולד דווקא מהמחשבה על טכנולוגיות שמנסות "להחזיר לחיים" אנשים מתים באמצעות בינה מלאכותית. השאלה שהטרידה אותו הייתה: למי שייך המת?
האם למשפחה יש זכות להשתמש בדמותו, בקולו ובזיכרונותיו כדי להקל על האבל שלה? וזו שאלה הרבה יותר עמוקה מ"מה יקרה כשהרובוטים ישתלטו על העולם".
קורה אדה אמר שהסרט התחיל בכלל כסיפור על הורים שמתמודדים עם אובדן, אבל בהמשך הבין שהחזרה של הילד אינה יכולה להיות הפתרון. אחרת המוות הופך למשהו שניתן "לתקן" עבור החיים. לכן הוא הוסיף את תהליך הפרידה והשחרור.
הטכנולוגיה יודעת להחזיר את המת.
אבל היא אינה יודעת ללמד את החיים איך להיפרד ממנו.
הטשטוש בין האנושי לרובוטי:
קארקו הרובוט לא מסוגל לאכול או לטבול במים, הוא לא חש רגשות סבל או כאב, אבל הוא מזהה את הרגשות של האם והאב.
בעצם, יש לו תפקיד להוות מראה לרגשותיהם: אבלות, אשמה, סבל, זיכרון, פרידה.
האדם יצר את המכונה, אולם ,המכונה שתוכנתה על ידו הופכת לבעלת רצון משלה, כשהיא מנסה לחקות את מה שראתה אצל בני האדם.
הרובוט רוצה לפרוש כנפיים, להקים בית ומשפחה בדיוק כפי שרוצה לעשות כל ילד שמגיע לבגרות.
זהו סרט על הורות ועל אובדן ועל הרצון להחזיר את המת אל החיים, אל ההווה כדי ששום דבר לא ישתנה. אולם, אפילו הרובוט רוצה להיפרד.
קורה אדה עצמו אמר שהבין במהלך העבודה שהסרט עוסק ב"היפרדות הילד מההורה" וב"היפרדות ההורה מהילד". ההורה צריך לשחרר את הילד, והילד צריך לעבור את הוריו ולהפוך לישות עצמאית.
כלומר, יש כאן פרדוקס: ההומנואיד נוצר כדי להיות ילד. אבל אם הוא מצליח להיות ילד באמת, הוא חייב בסופו של דבר לעזוב את הוריו.
לכאורה, זה סרט חדש לחלוטין עבור קור אדה: AI הומנואידים, טכנולוגיה, עתיד.
אבל, למעשה, הוא עוסק באותן שאלות שהעסיקו אותו בסרטיו הקודמים:
הוא שואל מה הופך אנשים למשפחה.
ב"אף אחד לא יודע"- האם ילדים שאינם מטופלים על ידי הוריהם יכולים להפוך למשפחה?
ב"סיפור משפחתי"- האם הורות היא גנטיקה או החוויות שיוצרים ביחד?
ב"המשפחה שלי-" האם משפחה היא קשר דם או קשר של אהבה?
ועכשיו:
"הכבשה שבקופסה" – האם משפחה יכולה להתקיים כאשר אחד מבני המשפחה הוא מכונה?
שאלה מרכזית נוספת צומחת ועולה: מהי אנושיות? או מדויק יותר: מה יקרה בעתיד הלא רחוק לאנושיות שלנו?
נושא נוסף שצובר משמעות סמלית לאורכו של הסרט הוא מוטיב העץ: במאי מטשטש בכוונה את הגבול בין חי, מת, מלאכותי ואנושי.
האב עובד במנסרה ומומחה לסוגי עצים. האם אוהבת לשלב עץ ואבן בתכנונים האדריכלים שלה. כשנולד ילד נוטעים עץ בגינת הבית, וכך גם היה לגבי קאקרו האמיתי ולגבי קאקרו הרובוטי.
העץ יש לו מחזור חיים של פריחה וקמילה, מטבעו הוא צומח, יש לו שורשים, הטבעות משמרות את עברו, זמנו של העץ בגופו.
העץ אין לו רגשות כמו שאין לרובוט, אבל הוא צומח ומשתנה כמותו.
ההורים נוטעים עץ עם הולדתו של בנם, משקים ומטפחים אותו עד שלבסוף הוא מצמיח שורשים ומתרחב באופן עצמאי.
שם הסרט: "הכבשה בקופסא" לקוח מ"הנסיך הקטן", את הקטע הרלוונטי קוראת האם לבנה הרובוט.
הנסיך הקטן מדמיין מה יש בתוך הקופסא, הוא יכול לייצור לעצמו איזו כבשה שירצה. התכונה הזאת, הדמיון היא תכונה אנושית שלא יכולה להיות לרובוט.
לטעמי, זהו סרט כל כך מורכב, עשוי רבדים פילוסופיים שיוצרים אנלוגיות וניגודיות, שמעוררים מחשבות לגבי אבלות, הורות, מתי לשחרר ולתת לגוזלים לעוף, על משפחה, אשמה.
וזהו כמובן סרט ששואל שאלות על הטבע האנושי ובמה הוא שונה מהעתיד הלא רחוק שמצופה לנו כשהעולם יהיה מאוכלס ברובוטים- האם הם יכולים להידמות לנו? האם הם יהיו בנויים בצלמנו? האם אם ישנו את מבנה המשפחה ואת מערך היחסים בתוכה?
זהו מסוג הסרטים שיש לראותו יותר מפעם אחת כדי לרדת לעומקיו, אם רוצים להשקיע בו.
חוויה קולנועית מצפה לכם.
לכו לראות.
במאי: הירוקזו קורה אדה
שחקנים: הארוקה איאסה (האם)
דאיגו יאמאמוטו (האב)
רימו קוואקי (קאקרו)
יפן 2026, 98 דק