הסרט "מאמא" הוא סרט קטן, מאופק, אך טעון מאוד מבחינה רגשית. הוא עוסק לכאורה בסיפורה של עובדת זרה השבה לביתה, אך, למעשה, זהו סרט על המחיר הנפשי של ההגירה, על משמעותו המשתנה של המושג "בית", ועל הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שאנו מדמיינים בזמן ההיעדר לבין המציאות שממשיכה להתקיים בלעדינו.
השיבה הביתה – הספרות והקולנוע מלאים בסיפורי שיבה הביתה – החל מהאודיסיאה וכלה בסרטים מודרניים. אולם כמעט תמיד מתברר שהשיבה אינה אפשרית באמת. איננו חוזרים אל אותו מקום, משום שהמקום השתנה. ובעיקר, אנחנו השתנינו.
מילה חיה שנים בישראל. היא אמנם עובדת במשק בית, היא ממלאת תפקיד של אם נוספת למשפחה הישראלית. היא מטפלת, דואגת, מחזיקה את הבית. היא נמצאת במקום שבו זקוקים לה.
משפחתה בכפר בפולין ממשיכה בעיקר להתקיים דרך הכסף שהיא שולחת. כל עוד היא רחוקה, היא יכולה להאמין שהקרבתה בונה עתיד טוב יותר למשפחתה. כאשר היא חוזרת, האשליה מתנפצת.
מהו בית? זהו אולי הנושא המרכזי של הסרט. הבית איננו המבנה הפיזי בלבד. אפשר לומר שהסרט בוחן שלושה סוגי בית.
הבית הפיזי– הבית שמילה חלמה לבנות. הכסף ששלחה במשך שנים אמור היה להפוך לבית חדש. אלא שהבית אינו קיים. במקומו ניצב בית ישן, מתפורר, כמעט קפוא בזמן. הבית עצמו הופך לסמל. לא רק שהקירות מתקלפים, גם המשפחה התפוררה.
הבית הרגשי– במשך שנים מילה האמינה שמשפחתה מחכה לה. אלא שבעלה למד לחיות בלעדיה. לבתה יש עולם משלה. היא שבה הביתה, אך אין לה באמת לאן לשוב.
הבית הפנימי– בהדרגה מתברר, שגם בתוך עצמה אין למילה מקום בטוח.
הזהות שלה נשענה על תפקידה כמפרנסת וכאם המקריבה. כאשר מתברר שההקרבה לא יצרה את המציאות שקיוותה לה, נסדקת גם תפיסת הזהות שלה.
ההגירה – המחיר הבלתי נראה– הסרט עוסק בהגירה ובמחיר הבלתי נראה, תופעה רחבת היקף בעולם. מיליוני נשים ממזרח אירופה, מאסיה ומאמריקה הלטינית נוסעות לעבוד במדינות עשירות יותר. הן מטפלות בילדים של אחרים. בהורים של אחרים. בבתים של אחרים. באותו זמן הן אינן נמצאות עם ילדיהן שלהן.
חוקרים מכנים תופעה זו לעיתים "שרשרת הטיפול הגלובלית" Global Care Chain -מושג שטבעה הסוציולוגית ארלי ראסל הוכשילד. נשים ממדינות עניות מטפלות במשפחות במדינות עשירות, בעוד שילדיהן שלהן גדלים ללא נוכחותן היומיומית. הסרט אינו מטיף, הוא פשוט מראה את המחיר.
אחד הרעיונות היפים בסרט הוא השימוש בפציעה, בשבר ביד: לכאורה, מדובר בתאונת עבודה, אך מבחינה קולנועית מדובר בסמל ברור. היד היא איבר של עשייה, של נתינה, של עבודה, של חיבוק, של שליטה. כאשר היד נשברת, זהו סמל לסדקים בחייה: ככל שהסרט מתקדם, מתברר, שהשבר האמיתי איננו ביד, השבר נמצא במערכות היחסים.
הבית המתפורר כסמל לנפש– אחד הדימויים היפים בסרט הוא הבית המתקלף, מטאפורה להתפוררות של הדרים בו, כל סדק בקיר משקף סדק במשפחה, כל חלון שבור משקף מערכת יחסים שבורה. הבית הופך למעין צילום רנטגן של עולמה הפנימי של מילה.
הקולנוע משתמש פעמים רבות בבתים כדי לייצג את נפש האדם. כאן נעשה הדבר בעדינות רבה.
במשך שנים מילה שולחת כסף, הכסף נועד לקנות ביטחון, בית, עתיד, אהבת המשפחה. אך הוא אינו יכול להחליף נוכחות: אי אפשר לגדל ילדה מרחוק.
אין זה משום שמילה כשלה כאם, אלא משום שלקשר אנושי יש ממד של זמן משותף, של נוכחות ושל חיי יום יום, שאינם ניתנים להמרה בכסף.
אחת הסצנות הכואבות היא ניסיונה של מילה לשנות את חיי בתה.
מילה רוצה שבתה לא תחזור על טעויותיה, היא כופה עליה את לקחי חייה שלה, מבלי להיות מודעת לכך שבתה שונה.
זו אחת הטרגדיות של ההגירה: כאשר הורה נעדר שנים רבות, הילדים ממשיכים להתפתח. הקשר איננו חלק מהמציאות היומיומית ויש לכך מחיר יקר.
האימהות בסרט– לכאורה מילה היא האם, אבל בפועל היא כמעט נעשתה אם למשפחה הישראלית, זהו פרדוקס כואב.
כדי להיות אם לילדים של אחרים, היא ויתרה, לפחות חלקית, על האפשרות להיות נוכחת כאם לילדתה שלה. זו אחת הסתירות המוסריות שהסרט מעלה מבלי לשפוט.
בנוסף, מילה מגלה שבעלה לא נשאר נאמן לה, שנים ארוכות של היעדרות משנות גם אותו. המאהבת איננה רק בגידה, היא גם ניסיון למלא חלל. הזמן והבדידות שוחקים קשר זוגי כאשר בני הזוג חיים בנפרד במשך שנים.
ישנה אירוניה טרגית בכך שבישראל, המקום שאינו ביתה מילה משמעותית, ואילו בביתה היא מיותרת.
הסיום של הסרט אומר אמירה מעניינת, למצוקה הרגשית שאליה נקלעה מילה.
דווקא באיפוקו, ללא דרמות גדולות או הצהרות, הסרט מצליח לעורר מחשבה על המחירים הנסתרים של הגירה, על מורכבות האימהות ועל האמת האנושית שלפיה לא תמיד אפשר לחזור הביתה – משום שהבית, כמו בני האדם שחיו בו, השתנה ללא הכר.
יבגניה דודינה המגלמת את מילה ונושאת את כל הסרט על כתפיה במשחק מעולה, מאופק, נרמז.
במאית ותסריטאית: אור סיני
שחקנים: חלי גולדנברג, ארקדיוש יקוביק, קתז'ינה לוביק, מרטין אוגובו
דובר עברית ופולנית, 93 דקות
מאוד מעניין.