עצמאות

משה רוזנטל בונה עולם ישראלי מאוד, של חולון בשנות השמונים, של משפחה, בית, טלוויזיה, קסטות, שירים, בגדים, צבעים, חלומות ופחדים, אבל מתחת לכל הנוסטלגיה הזאת מסתתר עולם אחר לגמרי. עולם של סודות, בושה, חרדה, אשמה וזהות, ובעיקר, של ילד שמגלה שהעולם הבטוח שהוא הכיר אינו בטוח כפי שחשב.

הסרט מתחיל כמעט כמו סרט נוסטלגי על ילדות ישראלית. בועז בן השתים עשרה חי בתוך משפחה שנראית לכאורה שלמה ומאושרת. ואז מגיע הגילוי שמשנה את הכול. הסוד משנה את האופן שבו הילד מסתכל על אביו, מאיר על משפחתו ובעצם על עצמו.

מכאן צומחת השאלה: איך ילד מתמודד עם אמת שהוא עדיין אינו מסוגל להבין? כמה אחריות הוא לוקח על דברים שאינם באחריותו? ואיך סוד של אדם אחד הופך בהדרגה לסוד של משפחה שלמה?

זהו גם סרט על אשמה. בועז אינו רק עד למה שמתרחש סביבו, אלא הופך את עצמו לשותף, כמעט בעל כורחו, בתוצאות של אותו גילוי. גם עשור מאוחר יותר הוא עדיין נושא בתוכו את הילד שהיה, ואת התחושה שאולי היה יכול לעשות משהו אחרת. הסרט מתעניין מאוד באופן שבו אירוע מן העבר ממשיך לחיות בתוך האדם גם כשהאירוע עצמו כבר הסתיים.

ועוד נושא שהסרט עוסק בו: שאלת הזהות. נדונה השאלה כמה אנחנו באמת חופשיים להיות מי שאנחנו, כאשר אנחנו חיים בתוך משפחה, חברה, ציפיות, פחדים ודעות קדומות? ומה קורה כאשר הזהות האישית מתנגשת עם התמונה שהמשפחה והחברה מבקשות לשמור עליה?

הסרט מתרחש בשנות השמונים, תקופה שבה השיח על הומוסקסואליות, איידס וזהות מינית היה טעון ומאיים הרבה יותר מכפי שהוא עבור חלקים גדולים בחברה כיום. רוזנטל אינו מטיף, הוא מאפשר לנו להרגיש את הפחד דרך עיניו של ילד. דווקא משום שבועז אינו מבין הכול, אנחנו מבינים עד כמה הסביבה שבה הוא גדל יכולה להפוך מידע, שמועה או גילוי למשהו מאיים ומטלטל.

אבל לצד התוכן הכבד, יש בסרט גם עושר ויזואלי יוצא דופן. זיו ברקוביץ', צלם הסרט, יוצר ישראל של שנות השמונים שאינה רק תפאורה היסטורית אלא כמעט דמות בפני עצמה. הבית, הרחובות, התאורה, הבגדים, הטפטים, החפצים, הטלוויזיה והצבעים יוצרים תחושה מאוד מדויקת של תקופה. העיצוב האמנותי של עידו דולב ועיצוב התלבושות של חווה לוי רוזלסקי תורמים לכך שכל פרט כמעט נראה כאילו נשלף מאלבום משפחתי ישן.

יש בסרט מתח מתמיד בין החוץ הצבעוני והחי לבין מה שמתרחש בפנים. ככל שהסיפור הופך אפל יותר, אנחנו מבינים שהצבעוניות אינה בהכרח ביטוי לאושר. לפעמים היא כמעט מסכה. מאחורי הבית הישראלי החם, מאחורי המוזיקה והצחוק, מתקיימים פחד, בדידות וסודות שאיש אינו יודע כיצד לדבר עליהם.

נדמה לי, שקשה לדבר על "עצמאות" בלי לדבר על המוזיקה, משום שהיא אינה רק פסקול שמלווה את הסרט. היא חלק מהשפה שלו. הסרט משלב שירים ישראליים ובינלאומיים המזוהים עם התקופה, לצד מוזיקה מקורית של גאל רקוטונדרבה.

השימוש בשירים הוא חכם במיוחד משום שהם נושאים איתם זיכרון רגשי. המוזיקה בסרט הופכת במידה מסוימת למכונת זיכרון.

הבחירה ב"קלף חזק" של אילנה אביטל היא דוגמה מצוינת לכך. זה שיר שהיה מזוהה עם שנות השמונים, אבל בתוך הסרט הוא מקבל משמעות נוספת. המוזיקה יכולה להיות שמחה בדיוק ברגע שבו החיים אינם שמחים כלל. היא יכולה ליצור אירוניה, להעצים געגוע, ולעיתים אפילו לומר את מה שהדמויות עצמן אינן מסוגלות לומר.

המוזיקה המקורית אינה נוסטלגית. היא יוצרת מתח, חרדה ואווירה פנימית, ולעיתים נדמה שהיא מבטאת את מה שמתרחש בתוך בועז הרבה לפני שהוא מסוגל לנסח זאת במילים. בכך המוזיקה הופכת כמעט לקול הפנימי של הדמות.

וזה אולי אחד הדברים היפים בסרט. "עצמאות" הוא סרט שעוסק באנשים שמתקשים לומר את מה שהם מרגישים, ולכן, הוא משתמש באמצעים קולנועיים כדי לדבר במקומם. הצבעים מדברים, המוזיקה מדברת, התאורה מדברת, אפילו החפצים והחללים מדברים.

המשחק הוא כמובן נדבך משמעותי נוסף. אסי כהן מצליח להוציא מעצמו דמות שקטה ומורכבת מאוד, שיש בה אהבה, חולשה, סוד וכאב. יאיר מזור כבועז הילד ועידו טאקו כבועז הבוגר מצליחים ליצור תחושה של אותה דמות בשני שלבים שונים בחייה. יש ביניהם דמיון שמאפשר להאמין שהילד הזה אכן גדל להיות האדם שאנחנו פוגשים בהמשך.

ומה שמעניין במיוחד הוא שהסרט אינו ממהר להסביר את הדמויות שלו. יש בו איפוק עוצמתי, משום שהוא מאפשר לטראומה המשפחתית להישאר מתחת לפני השטח במקום להפוך למלודרמה מוחצנת.

השם "עצמאות" מקבל משמעות רחבה יותר. עצמאות אינה רק היכולת לעשות מה שאנחנו רוצים. לפעמים העצמאות האמיתית מתחילה דווקא כאשר אנחנו מצליחים להיפרד מן הסודות, מן האשמה ומן התפקידים שאחרים הגדירו עבורנו. כאשר אנחנו מסוגלים להביט בעבר בלי לתת לו להמשיך לנהל את ההווה.
באיזה אופן הסוד משנה את הדמויות, את המשפחה, ושנים אחר כך הוא מטריד ומבקש לנסות להבין ואולי לתקן.

"עצמאות" הוא סרט על התבגרות, לכן אין זה מקרה שחגיגת בר המצווה של בועז תופסת מקום מרכזי וסמלי. זהו גם הוא סרט על התבגרות רגשית, על היכולת לראות את ההורים שלנו כבני אדם ולא רק כהורים, על ההבנה שגם אנשים שאנחנו מעריצים נושאים סודות ופחדים, ועל האפשרות המאוחרת, לפעמים המאוחרת מאוד, להשתחרר מן העבר.

לטעמי, החלק הראשון קצת מתפזר ולא מובן אבל החלק השני מרגש, אנושי, ריאליסטי ומחבר את כל החוטים.

אחד הסרטים הישראלים החזקים של השנים האחרונות.
במאי: משה רוזנטל (קריוקי)
שחקנים: אסי כהן (האב), יאיר מזור (בועז הצעיר) עדי טאקו (בועז המבוגר), קרן צור (האם)
מור דימרי ונטע אורבך (האחיות)
ישראל, 2026 109 דקות

.