זהו סיפורה האוטוביוגרפי של הסופרת שמסה לשחזר ולהסביר לעצמה מי היתה אמה עבורה.
לשם כך היא אוספת הקלטות, סרטונים משפחתיים, מסמכים שאמה ואביה השאירו ומאפשרת לנו לעבור יחד איתה מסע של היכרות עם לוסיל, אמה המיוחדת, הצבעונית.
היא חוזרת אל ילדותה של לוסיל שגדלה במשפחה מרובת ילדים. סבתה, ליאן אהבה הריונות- היא ילדה שמונה ילדים וזאןמארק אומץ לאחר מותו של הבן, אנטואן. היא אהבה להריח את ריחם, לגדל אותם, גם אם מצאה לעצמה רגעים של חופש מילדיה. לאחר הפוגה של שבע שנים ללא הריון ילדה ליאן את טום, ילד יפהפה שהתגלה כמונגלואיד. ליאן וזורז' ההורים סרבו למסור אותו למוסד, וג'ורג' המתמסר כל חייו לגדלו ולטפחו באופן מיוחד. המשפחה ידעה טרגדיות שהולכות ונחשפות ככל שמתקדמים בקריאה:
אנטואן מת בתאונה שהאופן שבו התרחשה מתוארת עי כל אחד מבני המשפחה בגרסה שונה.
זאן מארק נמצא ללא רוח חיים בחדרו, ספק תאונה, ספק התאבדות.
דמותו של הסב, ג'ורג, אביה של לוסיל נחשפת בהדרגה. ויש גם גילוי עריות במשפחה עולזת ושמחה שמנהלת סעודות רבות משתתפים ועל פניו נדמה שזו משפחה לתפארת, שאט אט מוסרות המסכות ונחשף סיפור משפחתי לא רגיל.
הקושי של הסופרת דלפין לכתוב את ספרה, להתחקות אחר משפחתה ואחר דמות אימה שמתגלה כחולת נפש, הפרעה דו קוטבית, מלווה את הסרט לכל אורכו.
הספר נפתח בהתאבדותה של לוסיל ומסתיים כך:
"היום אינני מחפשת עוד, אני נאחזת במכתב שלוסיל השאירה. אני מבינה את לוסיל כפי שאהבה שיבינו אותה: כפשוטה.
היא ידעה והרגישה שהמחלה תגבר עליה לבסוף. היא סבלה, היא היתה עייפה. המאבקים כל יחי חייה לא הותירו בה כוח לנהל את המאבק הנוכחי.
לוסיל מתה בגיל שישים ואחת, לפני שנעשתה אישה זקנה.
לוסיל מתה כפי שרצתה: בעודה חיה.
היום אני מסוגלת להעריץ את עוז רוחה."
311 עמ'
מודן, הוצאה לאור
