ונסן עומד לחגוג את בר המצווה שלו. רב מגיע לביתו ומלמד אותו את פרשת "לך לך" (סמלי ביותר עבור משפחתו) ואת נאום התודות להוריו, לאחיו.
פרשת "לך לך" – זו אינה רק פרשת בר המצווה של ונסן. "לך לך" היא קריאה לעזוב את הבית המוכר ולצאת למסע של גילוי עצמי. במובן הזה, כל בני המשפחה נמצאים ב"לך לך" משלהם:

ההורים עזבו את ארצות מוצאם ובנו חיים חדשים בצרפת.

ונסן עוזב את הילדות ונכנס לעולם המבוגרים.

גם הזהות היהודית שלו אינה דבר מובן מאליו, אלא בחירה שהוא לומד לעצב,  זהו אחד הסמלים היפים ביותר בסרט.

כסרט התבגרות יש כאן גם התאהבות ראשונה באן קוליר שאביה גזען מוצהר, מעשי משובה של חבריו לג'ודו כולל צפייה נסתרת בסרטי פורנו, ומטלות לימודיות.

הוריו המהגרים, האם מאלג'יריה ואביו ממרוקו מתקוטטים רוב הזמן וחלק מהסצנות הללו גם ממש קומיות. דרך חיי משפחת דיין והתבגרותו של ונסן (משה) עולים בסרט שאלות של זהות, שייכות, דת ואמונה, חברות.
הזהות הכפולה הוא אחד הנושאים המעניינים ביותר – החיים בין עולמות.

ונסן הוא: יהודי אך גם צרפתי, בן למהגרים אך יליד צרפת, ילד מסורתי שחי בחברה חילונית, בן למשפחה שמרנית שנחשף לעולם המודרני. הסרט אינו מכריע בין הזהויות אלא מציג אותן כפסיפס שממנו נוצרת אישיותו.

הסרט אינו מציג משפחה אידיאלית: יש ויכוחים, וחוסר הבנה, אבל דווקא מתוך כל אלה נוצרת תחושת שייכות עמוקה. זוהי משפחה שמרשה לעצמה לריב משום שהיא בטוחה באהבתה.

הסרט מוקדש לזכרו של רפאל טולדנו, אך הבמאים סיפרו כי יצרו ערבוב של סיפורי חיים של יהודים מהגרים בצרפת, והסרט שואב השראה מזיכרונות ילדותם והתבגרותם במשפחות יהודיות ממוצא צפון אפריקאי בפרברי פריז בשנות השמונים.
טולדנו ונקש עסקו בעבר במשפחות ובקהילות, אך כאן נראה שהם מתקרבים יותר מאי פעם לשורשיהם האישיים ולחוויית ההתבגרות היהודית־ צרפתית.

הקולנוע מלמד אותנו דבר עמוק: אנחנו לא רק זוכרים את חיינו, אנחנו מביימים אותם מחדש, עורכים, מוחקים, מדגישים, וכך יוצרים את האדם שאנחנו.

ייתכן, שכל מה שאנו רואים אינו תיעוד מדויק של ילדות, אלא זיכרון מעובד. כמו כל זיכרון, גם כאן המציאות מתערבבת בהומור, בהגזמה ובנוסטלגיה. כך הסרט מזכיר לנו שהעבר איננו רק מה שקרה, אלא גם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו עליו. זו אחת האמירות הקולנועיות היפות של הסרט.

טולדנו ונקש משתמשים שוב בהומור, אבל כאן הוא איננו רק אמצעי להצחיק. הוא הדרך שבה המשפחה שורדת.

הצעקות, המריבות והעקיצות בין ההורים אינן מבטלות את האהבה ביניהם. להפך – הן הופכות לשפה משפחתית, שמאפשרת להתמודד עם קשיי ההגירה, הפערים התרבותיים והמאבק היומיומי. הקומדיה מסתירה לא מעט כאב.

חלקו הראשון קצת מתפזר, ולא ברור לאן הוא לוקח אותנו, המחצית השנייה הרבה יותר טובה ומאפשרת הבנה של כל הרעיונות שמגולמים במשפחה הזאת. לטעמי, התסריט ברובו מהנה וקומי.

זהו סרט על הרגע שבו אדם מתחיל להבין מי הוא, מאין בא, ומה הוא בוחר לקחת עמו אל חייו הבוגרים. כמו פרשת "לך לך", גם ונסן יוצא למסע שאינו רק גיאוגרפי אלא פנימי, מסע שבסופו הוא מגלה כי הזהות אינה יעד שאליו מגיעים, אלא סיפור שממשיכים לכתוב כל החיים.

במאים: אריק טולדנו, אוליבר נקש (מחוברים לחיים, סה לה וי, השנה שהיתה לנו, יוצאים מן הכלל).
קמיל קוטין (האם סנדרין)
פייר לוטין הוא שוער הבית הנפלא
לואיס גרל הוא ונסן
צרפת, 2026 116 דקות

הרצאה מקדימה:
הקולנוע כזיכרון אישי –האם אנחנו נאמנים לעבר או בוראים אותו מחדש? האם מדובר בביוגרפיה או ב"זיכרון רגשי"?