דני קרוון
המצלמה מלווה את דני קרוון מגיב ומתייחס לעבודותיו ברחבי העולם. הוא מלין על התחזוקה הכושלת, על ההזנחה ועל אי הבנה של הפסלים הסביבתיים שיצר בשנות אומנותו.
מעל שבעים מונומנטים שיש בהם אמירה גם בשל המיקום שלהם ומערכת היחסים שהם יוצרים עם המקום. "הטבע הוא הבוס שלי" הוא אומר. הוא מגיב בכעס, בביטול, בבוז, כלפי מי שאינו מבין כמותו: למשל, כלפי מי שמתלונן שאין צל בגן השקוע ברחבת "הבימה", או כלפי "בורותו של הבמאי שאינו ידוע מהי "גרניקה" של פיקאסו. הוא זועם על ההזנחה של אנדרטת חטיבת הנגב בירושלים אך גם בצרפת, ברבת שארל דה גול כשהאורות אינם מוארים כמתבקש מיצירתו. אולי משום כך נבחר השם באנגלית High Maintenance״- תחזוקה ברמה גבוהה.
"אני לא רוצה להיות גיבור תרבות
במלחמה אתה צריך להיות גיבור
בתרבות אתה צריך להיות נון- קונפורמיסט"
במעשה האומנות שלו הוא מביע את תפישות עולמו לגבי זכויות של מיעוטים, זכותו של האחר. הוא נקלע לדילמה מוסרית כאשר הוא מתבקש ליצור פסל סביבתי בוורשה לזכרם של חסידי אומות העולם הפולנים שהצילו יהודים, ומכיוון שממשלת פולין רוצה לייצור רושם כאילו רוב הפולנים לא עמדו מנגד ולא שיתפו פעולה עם הגרמנים, הוא חש שהפך למעין כלי משחק בידיהם של שמעוותים את העובדות.
כך גם הוא נלחם במי שרוצה להרוס את עבודתו "דרך השלום" בניצנה שבה כתובה המילה "שלום" במאה שפות.
הוא מתרגז אך גם מרגיז: כאשר הוא יושב עם בתו ושניהם מציירים ליד שולחן העבודה, ואז בשיחתם הוא אומר לה שעבודתו היא הדבר החשוב ביותר. היא זועמת ונעלבת.
ביחסיו עם חוה אשתו נדמה שהוא מגיע יותר להשלמה, חשובה לו דעתה. הוא מתקשר מרחוק כדי לשתפה בחוויותיו. נדמה שהם לא יכולים האחד ללא השנייה.
הסרט חושף אמן עם השקפת עולם מוצקה בדמדומי חייו שלא ויתר על המלחמות והמאבקים שלו ולא מנסה לעדן את חרצובות לשונו ולו במעט. הסרט נע בין קטבים, והמתח ביניהם מעצים את ייחודיותו של דני קרוון.
מצד אחד, בריאותו מתרופפת, הוא נלחם בבגידת הגוף ויחד עם זאת הוא נשאר במידת מה גם ילד נלהב. מצד אחד, זכרונו בוגד בו והוא מתקשה להיווכח בכך, ויחד עם זאת הוא יודע שעבודותיו הופכות אותו לזכיר, ואולי נצחי.
הוא נהנה מההוקרה לה הוא זוכה מחוות, פרסים וחגיגה לכבוד יום הולדתו.
הסרט מושך גם בשל גיבור הסרט וגם בשל הבימוי.
אדוני השופט Take A Chance on Me
מארי לין מאוהבת מאוד באלכס, חובב מושבע של קולנוע עד
