דר' פלזר אלמה פוגשת גבר במועדון. הוא מחמיא לה, נוהג בה בצורה מושלמת ורוקד איתה בתשוקה עד שהוא מתקלקל. טום הוא רובוט שתוכנת להתאים לצרכיה של אלמה. הבוס שלה, רוגר מאלץ אותה להסכים לבחון את טום למשך שלושה שבועות כדי לכתוב בסופם דו"ח.
בתחילה היא בזה לרובוטיות שלו, להיותו לא אנושי. אט אט היא בוחנת את "רגשותיו" את "הבנתו" מהו עצב או כעס.
המפגש בין השניים לא רק מטשטש את הגבולות בין אנושי ללא אנושי אלא בעדינות רבה, בעזרת תסריט שנון באופן מיוחד נבחנים באופן פארודי מושגים כגון: אהבה, רומנטיקה, חיזור, אושר: "93% מהנשים בגרמניה היו מתות על אמבטיה כזאת עם נרות וורדים באמבט ואווירה רומנטית" אומר טום לאלמה
שוב, במרומז, דרך התהליך שאלמה עוברת, המפגש שלה בסיום עם קולגה שלה והאופן שבו היא מתארת "זיכרון ילדות" שמלווה אותה עשרות שנים על "התאהבות" בתומאס, שבכלל לא היה במחיצתה אלא קיפץ בדיונות, מעלה את השאלה מהם אותם רגשות שאנו מרגישים? האם הם באמת מציאותיים או פרי דמיוננו?
מה אנחנו באמת רוצים? וכאשר אנו משיגים את מה שאנו רוצים מדוע שוב איננו רוצים בו? האם נהיה מאושרים כשגבר החלומות יעמוד לצדנו? ואולי אהבה היא משאת נפש לא אפשרית רק משום שהכול בראש ולא מחוצה לו?
שנינותו של הטקסט, משפטים מעוררי מחשבה, משחק משובח של השניים דן סטיבנס ("אחוזת דאונטאון") ומארן אגרט שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ברלין- כל אלה הופכים את הסרט למרתק.
בימוי ותסריט מאריה שרדר.
הפקה גרמנית.
רוצו לראות.
