בלילה, בחשיכה היא רואה אישה מפשפשת בתוך ערימה ושולה בקבוקים ריקים. היא גם שומעת את קול תנוקה הבוכה- והמראה המרעיש גורם לה להכניס את ההומלסית לביתה המהודר בקיסריה, בית מהסרטים תרתי משמע.
אלמה הגיבורה, אלמנתו של פילנטרופ שנהרג בתאונת דרכים רוצה להמשיך את דרכו. היא אוספת לאוהל ענק הומלסים שאלי אמזלג הוא המעביד שלהם. בניגוד לו ש"מעניק להם רק את מה שהם צריכים" היא נדיבה, מעניקה להם הכול, כך שאינם צריכים לדאוג למקום לינה, לאוכל, לטיפול רפואי אך במחיר החופש שלהם לנוע ולצאת ממרחב מעבר לחוף הים בו ממוקם האוהל.
האם המדינה צריכה לדאוג לכל מחסורם של ההומלסים או לעודד אותם לדאוג לעצמם? האם הם זקוקים לגורם מתווך כמו אלי שגורם להם לעבוד ובתמורה יודע מה הם הגבולות להם הם נדרשים?
חסרי הבית דוברי רוסית, ערבית, ואילו אלמה הצרפתייה מתקשרת איתם ובעזרת מתורגמנים באנגלית. בליל השפות הזה רוצה לומר שאין מדובר בזמן ובמקום ספציפיים אלא מרמז לאוניברסליות.
המעבר מן העולם הריאליסטי לעולם הפנטסטי נעשה בדרך נפלאה ומגיע לשיאו בליל הסדר שהופך לאירוע המשמעותי, הסמלי והנוקב ביותר בסרט. שירתם של ההומלסים "עבדים היינו" או עמידתו של הילד הערבי שיודע את כל מילות "מה נשתנה" יוצרים אירוניה מובהקת.
הסרט מעורר שאלות ודילמות פתוחות:
מי צודק אלמה או אלי? מה מטרת נדיבותה? מחווה לבעלה? רגשות אשם על עשירותה?
ישי הדס, שהקים את "קריים מיניסטר", ומראשי מחאת בלפור מגלם את דמותו של הבעל המת, נוח ארבל. בחירה זו רוצה לומר משהו על המרקם החברתי של ישראל, על פערים חברתיים בין עושרה של קיסריה, האלפיון העליון של החברה הישראלית מול האלפיון התחתון.
המשחק, הבימוי, הצילום, המוסיקה- הכל מעולה.
אחר, מעורר מחשבה.
לכו לראות.
במאי: תום שובל
שחקנים: ברניס בז'ו, יובל מנדלוביץ, אנה סטפן, ערן איווניר
