לאה שותה לשוכרה בבר. כשרוקו נכנס לשם לאחר תחרות האגרוף שחמט שלו מדי שישי מתחיל קשר בין השניים. שניהם נשואים: הוא 19 שנים לפסיכואנליטית, והיא אם לבת, נשואה לשחקן. היא חושדת בו שהוא בוגד בה.
בתחילה, נדמה שלאה היא דמות מטרידה. לקראת הסוף דברים נחשפים באור מפתיע שמהפך את הכול.
הסרט אכן עוסק בשאלה מדוע אנשים בוגדים?
פרופ' אסתר פרל עוסקת במחקריה בפרדוקס הזה בין נישואים לתשוקה. הקוטביות בין בית, אהבה, בטחון לאש התשוקה. אנו זקוקים לשניהם אך קשה לשני הצרכים הבסיסיים הללו לחיות זה במחיצת זה. השגרה הורגת את התשוקה, וזוגות רבים רוצים לחוש את התחושה הנפלאה של פעם, של ההתאהבות הסוערת, של הפרפרים בלב.
לפעמים אנשים לא מתאהבים באדם האחר, אלא בתחושה שהם מעניקים להם מחדש.
לא מקרה הוא שהדבר מאפיין את אמצע החיים, כשאנשים מגיעים לשאול את עצמם מה חשוב להם? האם הם מאושרים? האם זה בן/ בת הזוג עימם רוצים להזדקן?
אחד הסמלים שהוא כביכול שולי בסרט, אך מרמז על עיקרו הוא הסיפור על הספינה שהייתה לרוקו בנעוריו. כשהוא מחליט לשפץ אותה הוא בעצם רוצה לחזור אל התחושה הזו של רוח סוערת, של אותם ימים כשהיה צעיר. הרומן מסמל בדיוק את אותה תחושה.
סמליות נוספת אפשר לראות בעיסוקו של רוקו, סיסמוגרף., שנושא עימו משמעות אירונית. בביתו ישנו מין אקווריום שריד של מחקר שלא הסתיים שבו רצה לחקור כיצד נמלים חשות מבעוד מועד ברעידות אדמה. כאשר האקווריום מתנפץ וכל הנמלים זוחלות בביתו ובבית אשתו אנו נרמזים שרעידת האדמה ממש בבית.
אנשים שבוגדים לא רק חווים התעוררות רגשית, סקס נפלא, תחושת ערך מחודשת, באותה עסקת חבילה הם מסכנים את הנישואים, נקלעים למסכת של סודות ושקרים.
במאית: לודוביקה רמפולדי
שחקנים: פילאר פוגליאטי, אדריאנו ג'יאניני וולריה גולינו
איטליה 2025, 98 דקות