הסרט נפתח בבירת בהוטן, טהימפהו, ונדמה שאנחנו במערב, אולם לא להרבה זמן. הגיבור, אוגיין נדרש ע"י המדינה לעשות שירות ציבורי ונשלח ל"מקום הכי נידח בעולם", לונאנה, שם הוא אמור להיות מורה בבית ספר המקומי.
בטראק הרים לאורכו של הנהר הוא מטפס יחד עם מלוויו הכפריים במשך שמונה ימים עד שיגיע לכפר הנידח שבו מתגוררים 56 איש וגובהו 4,800 מטרים.
חדרו עלוב במושגים מערביים, בכיתה אין דבר, פרט לשולחנות עץ מאובקים. לא לוח, לא מחברות, ספרים, כלי כתיבה.
אולם, הכפריים פותחים את ליבם ובמיוחד, "הקפטנית של הכיתה" שובת הלב, ואז גם ליבו נפתח בהדרגה.
בינתיים, חלומו של אוגיין להיות זמר באוסטרליה ולעזוב את בהוטן מוחלף בשירה העממית של בני המקום.
"אני נוגעת בעתיד-אני מלמדת" (כריסטה מקאוליף)- רעיון זה בו מאמינים אנשי הכפר, שוב תזכורת לתפקיד של המורים בעיצוב העתיד של הדור הצעיר.
הסרט מועמד לפרס האוסקר והלוואי ויזכה.
סרט כל כך שונה, ייחודי, קסום, אנושי.
לרוץ, מהר ככל האפשר.
במאי: פאוו צ׳וינינג דורג׳י
הרצאה מקדימה חווייתית:
איך משפיע המורה המשפיע- על מורים מהסרטים- לחצו כאן