ג'ורג'י היא ילדה ייחודית, בדיוק כפי שאמה מעידה עליה. היא מסמנת את שלב האבל בו היא נמצאת עפ"י התיאוריה הפסיכולוגית לאחר מות אמה מסרטן. היא בורחת אל מחוץ לבית בשעות הלילה כדי לצפות שוב ושוב בסרטון המשותף שלה עם אמה.
היא מעין בילבי, טום בוי, אחת שמסתדרת, שלועגת לממסד, ומצליחה לשרוד כלכלית בעזרת גניבת אופניים.
ג'ורג'י מערימה על כל המבוגרים, אנשי הרווחה בטענה שדודה ויסנטון צ'רצ'יל (!) שוהה איתה בדירה, מביימת הקלטות ומשתמשת בהן כדי לשמש מענה לרשויות הרווחה ובית הספר.
הסרט כולו עומד על משחקה של לולה קמפבל שכנראה נכונה לה קריירה מפוארת כשחקנית.
יום אחד מופיע אביה, לא ברור מאין צץ, מיהו, במה הוא עוסק, מדוע הוא מחזיק בכיסו סכומי כסף גדולים. הוא צריך ללמוד מבתו, אותה זנח 12 שנים כמה שיעורים כדי להתבגר.
האריס דיקנסון ששיחק ב"משולש העצבות" וב"שירת סרטני הנהר" מצליח בדמותו "הפושטקית" נוסח אנגליה, עם השיער המחומצן, והתנהלות לא בוגרת, להקסים דווקא באמינותו.
הסרט משרטט את תהליך מערכת היחסים ביניהם וההפי אנד, ויש בו חלקים קצת שטחיים, שמציעים פתרונות שאינם תמיד עומדים במבחן המציאות.
דבר נוסף שנראה לי מיותר, שאינו מוסיף דבר לאיכויות של הסרט, הוא שלוב עולמה הדמיוני של ג'ורג'י, כמו: החדר בו מסתגרת ג'ורג'י וחיה בעולם משלה, המצאת הדיאלוגים בין עכבישים, תגובות הסביבה לדמותה של ג'ורג'י נראים בעיני כהכלאה לא הולמת לסרט ריאליסטי, קטן, אנושי, ודי היה בכך.
סרט מתוק,אשר עוסק בנושא מוכר יחסי הורים לא מתפקדים- ילדים, יתרונו בבריטיותו, במשחק הנהדר, ובמשפטים הבוגרים של ילדה בת 12, שורדת, דבקה בדרכה, לוחמנית ומכאן השם המקורי: Scrapper.
זהו סרט הביכורים של הבמאית שרלוט רייגן וזכה בפרס השופטים בפסטיבל סאנדרס.
בריטניה, 2023
