לכאורה, זהו סרט על אם ששוקעת לתוך תהומות עולמה בשל דמנציה. אך הסרט הזה הוא הרבה יותר.
בערב ראש השנה איזומי מגיע לבקר את אמו, וזוכר שהיא גם חוגגת את יום הולדתה. אולם, התנהגותה גורמת לו לברוח כל עוד הוא יכול. נדמה לנו שהוא מתאכזר אליה, ומבטו הקפוא לא מובן בתחילה.
אולם הסרט שעושה מעברים מההווה לעבר, בעזרת הזכרונות של האם יוריקו והזיכרונות של הבן מאז ילדותו, חושף סיפור של יחסים שיש בהם זעם על אם שנטשה. לא ברור מדוע, לא ברור מיהו אביו, רוב הדברים נרמזים או נשארים ללא מענה. זאת דרכו של הקולנוע היפני- להימנע מרגש, ממגע, מאמירת הדברים בצורה גלויה.
הכעס השתלט על איזומי ומנהל אותו גם כאדם בוגר. אשתו בהריון ואיזומי מדבר על הספקות המחלחלים בתוכו האם ידע להיות אב ראוי, שכן לא חווה חווה אבהות בעצמו. תהליך ההיריון הוא גם תהליך של התבוננות פנימה אל מערכת היחסים עם אמו.
כעסו מאז ילדותו כל כך גדול עד שהשתלט גם על הרגשות החיוביים, על זיכרונות של קירבה, אהבה, דאגה ושמחה בילדותו. זיקוקים חצי- מוטיב וסמל מרכזי בסרט לחלומות של האם לעבר, ליופי שהיה ונשכח.
"כל בית צריך פרח כל יום"- המשפט שאומרת יוקירו, ומחליפה את הפרח היומי, אף הוא מוטיב וסמל ליופי שהיה, לרצון לשמר אותו, והוא קשור לתרבות המטפחת את ערך האסתטיקה באופן מאוד בולט.
השאלה העיקרית הנשאלת בסרט היא מהו זיכרון? מה אנחנו בוחרים לזכור, ומה לשכוח ומדוע?
הזמרת הווירטואלית המבוססת על בינה מלאכותית שאיזומי שותף לפרויקט עיצובה, מבוססת על זיכרונות קודמים שהושתלו לתוכנה, ומכיוון שהיא אינה מסוגלת לשכוח, היא גם אינה אנושית.
בסופו של הסרט יש לידה מחדש (אנלוגית ללידת בתו של אוזימו) וחמלה לאם השוכחת.
יש סבירות גבוהה לחוויית צפייה לא קלה לצופים וצופות שדמנציה ואלצהיימר הם חלק מחייהם, שעברו את הסבל של היפרדות מבני משפחה אהובים שנעלמו לנבכי השכחה.
במאי: גנקי קאוואמורה, מפיק קולנוע וטלוויזיה ידוע ביפן, שזהו הסרט הביכורים העלילתי שלו.
יפן, 104 דקות
