הסרט מתרחש ביום אחד, במקום אחד, ומתרכז בחייה של מזכירה אישית בחברת הפקות הקשורה בעולם הקולנוע.
היא כל כך מסורה לעבודתה, כך שבשעה שכל העובדים בילו את סוף השבוע שלהם בנעימים, היא שהתה במשרד. אנו רואים אותה מול המחשב, מתאמת פגישות טיסות ובית מלון בטלפון, מסדרת, מנקה ומפנה את האוכל, או את הלכלוך שנותר במשרד המעביד שלה.
לאורך כל הסרט אין רואים אותו אך שומעים את קולו, צחוקו. כעוזרת אישית נאמנה עליה להשיב על טענותיה הקשות, המתלוננות של רעייתו הנבגדת. היא משתדלת לצמצם את כעסה, ומהלכת בין הטיפות כדי לרצות את שניהם, דבר שכמובן לא עולה בידה.
היא רואה ושומעת הכול ומבינה שהבוס שלה מנהל פלירטים עם בחורות צעירות ויפות. יש טענה הגורסת כי דמותו מבוססת על הארווי ויינשטיין.
וכאשר איננה יכולה יותר לעמוד בזה היא נגשת להתלונן. נראה כי איש משאבי אנוש, שתפקידו לדאוג לרווחת העובדים, לא רק שאינו מבין את פנייתה, אלא גם דואג לדווח לבוס.
כוונתה היתה למנוע פגיעה בצעירה החדשה, אך כגבר הוא לא רוצה להבינה.
הסרט מאוד איטי. אנו רואים כל פעולה משרדית, שגרתית, וכך מתנהל למעלה ממחציתו של הסרט. עבור רבים זה יכול להיות מייגע. אולם, הבחירה בקצב הזה, בשעמום הזה היא מכוונת ויש הלימה בין עבודתה המשעממת והרצון המכוון לגרום לנו לחוות אותה תחושה: אנו, הצופים "משתעממים" איתה. באופן מפתיע, לא השתעממתי אף לא לרגע, אך יתכן שהייתי יוצאת דופן בהקרנה המוקדמת בה צפיתי.
לכאורה, התפקיד שהיא ממלאת בחברה מאוד נחשק, כך חושב איש משאבי האנוש, וכך גם חושב אביה. אולם, אנו מודעים לפער בין האמת למראית עין, וחשים את המלכוד בו היא נמצאת, ואת הצורך שלה להתנצל כל פעם מחדש בפני הבוס שלה על "מעידותיה".
האם אישה אחת יכולה לשנות חוקים ומוסכמות בתוך מערכת גברית מובהקת? האם היא בכלל יכולה למנוע את פגיעתה של אישה אחרת בתוך המערכת הגברית? להיאבק למען האמת של עצמה?
לכאורה, לא מתרחש דבר לאורך כל העלילה, אך הדברים מרומזים והם מתחת לפני השטח. הסאבטקסט הוא שמעניק את העוצמה לסרט זה. על הצופות והצופים למלא את חללי המידע, הפערים שהתסריט יוצר במכוון.
ג'יין העוזרת האישית, היא העובדת השקופה שמעוניינים רק בתפקוד שלה. שתיקותיה והאיפוק הרגשי הם מרכיבים חשובים ביצירת עוצמתו של הסרט.
גם העובדה שהבוס הגדול שהכל משרתים את גחמותיו ורצונותיו לא נראה אף לא לרגע במהלך כל הסרט, יש לה אפקט מעצים. יוצרים רבים עושים שימוש בתחבולה אומנותית שבה חפצים, מילים דמויות אינם מוצגים כמצופה, ודווקא החסר הזה מנכיח אותם ביתר עוצמה. כך גם הבוס, נוכח באמצעות קולו ה נשמע מבעד לחדרו, בטלפון, או במיילים הנוזפים שהוא שולח למזכירתו. אולי הוא מעין אלוהים, שציוויו, פקודותיו ומרותו מודגשים, אך אין לראותו (במובן הסמלי, כמובן). רוחו מרחפת בכל חללי המשרד נוכחת ומאיימת.
סרט מעולה למיטיבי קולנוע בלבד, שמוכנים להשקיע בסרט עם אמירה חזקה וחשובה.
משחק נפלא של הגיבורה.
בימוי ותסריט: קיטי גרין
משחק: ג'וליה גארנר
