נוף כפרי, אירלנד, שנות השמונים, המצלמה חושפת שדה ירוק, ולפתע מתוכו מתרוממת ונחשפת, קאט בת התשע. הסצנה הפותחת לא רק מבטאת את הרצון של הילדה המוזנחת להסתתר מפני בני משפחתה ומפני העולם כולו, אלא מרמזת באופן סמלי על תהליך השינוי ו"ההתרוממות" של קאט.
בעולם הקתולי הפלה אסורה ואין שימוש באמצעי מניעה – וכך נולדים ילדים מבלי שלהוריהם יש אפשרות לגדלם בצורה הראויה. אמה של קאט נמצאת במצב של הישרדות כלכלית ורגשית, עוד תינוק עומד להיוולד ואין לה אפשרות להאכילו. אביה, שיכור ומהמר, חסר אחריות, שנעלם לו להרפתקאותיו הלא ברורות (גם בגידה), ואחיותיה אשר עבורן היא מושא ללעג על שהיא עדיין מרטיבה במיטתה.
קאט לא רק שגדלה בבית עני, שלא מעניק לה שום צורך אפילו לא האלמנטרי ביותר: אוכל ואהבה, היא גדלה בבית שבו מרגישה דחויה, לא מוגנת. בשפה המקצועית סוג ההיקשרות בינה לבין הגורמים המטפלים (הוריה) הוא היקשרות לא בטוחה , נמנעת. ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי בריטי פיתח את תיאוריית ההיקשרות
– Attachment Theory
והוא מציג שלושה סוגי היקשרויות בין פעוטות להוריהם. קאט לא זוכה להיקשרות בטוחה, וגם לא היקשרות חרדתית אלא להיקשרות לא בטוחה, נמנעת, שגורמת לה להבין שהדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לעשות זה להיעלם ולהיאלם, מכאן הסתגרותה ושתיקותיה.
זהו סרט זועק באמצעות שתיקותיו. המלל מועט אך הוא עוצמתי מאין כמוהו. קטרין קלינג' המגלמת את קאט היא יפהפייה, ומצליחה בכישרון רב לבטא את התפקיד, שלכאורה אין בו דיבור, אך יש בו הבעות פנים שאומרות הכול.
בחופשת הקיץ קאט נשלחת לחוותם של בת דודתה של אמה, איירין ושון בעלה. אביה לא טרח להעביר את חפציה ובגדיה, ולכן, איירין העדינה, הרכה, הרגישה, החומלת, מוציאה מארון הבגדים בגדי בן, דואגת לניקיונה, סירוקה, וכמובן, מעניקה לה אוכל עפ"י צרכיה. במקום שיפוטיות וביקורת מסרסת היא בוחרת בהבנה.
אט אט גם שון מתרכך ומלמד את קאט לרוץ, ולשפר את תוצאות הריצה, לטפל בחווה. הריצה תהיה מוטיב מלווה בעל משמעות סמלית, רמז לשינוי המתהווה.
קאט מגלה שלמרות שהם אינם הוריה, הם אוהבים ודואגים כאילו היו.
הסצנה המסיימת היא גם אופטימית וגם מרגשת מאוד.
במהלך החיים ניתן לשנות את סוג ההיקשרות לו "זכינו" בילדותנו, אם נפגוש בדרך אנשים טובים, אוהבים ומחבקים.
הסרט מבוסס על סיפור קצר של קלייר קיגן, Foster שתורגם לעברית בשם מאוד מעניין "האור השלישי".
צריך לצטט מתוך הנובלה כדי להבין את הבחירה המעניינת של המתרגם ארז וולק:
"כשהירח שוב יוצא קינסלה מכבה את הפנס, ובאור הירח אנחנו מוצאים בקלות את השביל שבאנו בו כשיצאנו מהדיונות, ואנחנו הולכים בחזרה.
כשאנחנו מגיעים לפסגה הוא לא נותן לי לנעול נעליים אלא שם אותן על הרגליים שלי במקומי.
אחר כך הוא נועל בעצמו נעליים וקושר את השרוכים.
אחר כך אנחנו נעמדים רגע להסתכל שוב על המים.
"תסתכלי, עכשיו יש שלושה אורות, וקודם היו רק שניים.
אני מסתכלת על הים. שני האורות מהבהבים כמו קודם, אבל עכשיו מאיר שם אור שלישי, יציב.
"את רואה את זה" הוא שואל.
"אני רואה", אני אומרת, "הנה האור"
ואז הוא עוטף אותי בזרועותיו ומחזיק אותי בהן כאילו הייתי שלו".
סופרת אירית יוצאת דופן שזוכה להערכה רבה בזכות תיאורים מינוריים, שימוש בניואנסים ובתיאורי טבע סמליים. גיבוריה הם גיבורים שותקים, נטועים בתוך עוני חווים טראומה רגשית, שהביטוי שלה מעודן ומאופק, ולכן עוצמתי.
ציטוט בלתי נשכח מהסרט:
"את לא צריכה להגיד שום דבר
תזכרי את זה:
הרבה אנשים מחמיצים את ההזדמנות
לא לומר דבר
ומאבדים הרבה משום כך."
"הרוח נושבת על שפת הדלי ושורקת כשאנחנו הולכות.
אף אחת מאיתנו לא מדברת,
כמו שאנשים לא מדברים לפעמים כשהם מאושרים.
ברגע שאני חושבת את המחשבה הזאת אני מבינה שגם ההיפך נכון"
התסריטאי והבמאי האירי: קולם בירייד
שחקנים: תקרין קלינץ (קאט), קארי קרולי (איירין) אנדרו בנט (שון).
מועמד לפרס האוסקר לסרט הזה.
דובר גאלית.
2022, 94 דקות
סרט עצוב, עוצמתי עם סוף מרגש.
ממליצה מאוד אם מתאים לכם להתמסר.
