קיארוסטאמי, הבמאי הפיני עושה זאת שוב (חוף מבטחים, איש ללא עבר, הצד האחר של התקווה). הוא מביא בפנינו את הסיפורים "הקטנים של אנשי השוליים, מהגרים, מעמד הפועלים המשוועים לא רק להישרדות שפויה אלא גם לדברים הבסיסים ביותר שהופכים בני אנוש למסופקים.
המקום הלסינקי, הזמן כפי שכותרת הסרט מרמזת, סתיו גשום וקר, ובמרכז שתי דמויות בודדות, נואשות לאהבה שתחלץ אותן ממצבן.
הולפה, מוצא מפלט בשתייה, ואינו יודע אם דכאונו גורם לו להתמכרות או שמא ההתמכרות גוררת דיכאון. הוא פוגש בבר קריוקי את אנסה. הבדידות בעיר המנוכרת, שקיארוסטמי ממקם אותה באיזורי תעשייה גסה של מתכת ובטון ושמנוהלים על פי שיקולי רווח של הבעלים.
המקריות מפגישה בין שני הבודדים הללו, גם מפרידה ביניהם ומפגישה מחדש.
הכול מינימליסטי, מרומז, במקום מילים המוסיקה ומילות השירים אומרים את מה שלא נאמר.
קיארוסטאמי גם שוזר קונוטאציות לקולנוע שמעבות ומחליפות את העדרן של המילים.
נאמר על צ'כוב, אמן הסיפור הקצר, התמציתי החסכני כי הצטיין ביכולת להעניק משמעות להיעדר, למה שלא נמצא בטקסט, ועל כן הקורא צריך להשלים בעצמו. נדמה לי, שזה בדיוק מה שקורה לצופה בסרט, שלכאורה לא מתרחש בו דבר ("משעמם" לטעמם של מחפשי האקשן), וכוחו הוא לא בעלילה, גם לא בתוכנה (מי לא כתב על הבדידות והרצון באהבה והנכונות לעשות הכול למענה?) אלא אך ורק באיך.
איך קיארוסטאמי מובהק.
שחקנים: אלמה פויסטי, יוסי ואטאנן
81 דקות, פינלנד, 2023