"להתאהב בטוסקנה" הוא לכאורה סרט רומנטי על מפגש בלתי צפוי בין גבר לאישה, אבל מתחת לסיפור האהבה הפשוט מסתתרת שאלה מעניינת הרבה יותר: מה קורה לנו כאשר בתוך החיים שבנינו לעצמנו אנחנו מתחילים לאבד את עצמנו?
ג'ורג', סופר מצליח, מגיע לחווה בטוסקנה לאחר 14 שנים שבהן אינו מצליח לכתוב. הוא מחפש שקט, מרחק והשראה, אבל למעשה הוא מחפש מחדש את הקול שאבד לו. לשם מגיעה גם אנה, אם לשלושה ילדים, שעזבה לפתע את הבית, את בעלה ואת השגרה שבה חיה. היא אוהבת את ילדיה, ואינה בורחת מהם מפני שאינה אוהבת אותם. היא בורחת משום שהיא מרגישה שבמרוץ הדאגה לאחרים היא עצמה הולכת ונעלמת.
באחת הסצנות החשופות ביותר בסרט אנה מספרת שמאז שהפכה לאם היא אינה מסוגלת עוד להרגיש תשוקה לבעלה. זהו רגע שמרחיב את הסרט הרבה מעבר לסיפור "אהבה". אנה נוגעת בתחושה מוכרת לנשים רבות: כיצד הנתינה, האחריות והדאגה לאחרים עלולות להפוך בהדרגה לזהות שלנו, עד שאנחנו כמעט שוכחות לשאול מה אנחנו רוצות, מה מעורר בנו תשוקה ומי אנחנו מעבר לתפקידים שלקחנו על עצמנו.
אנה אינה תמיד מבינה את עצמה, וגם ג'ורג' אינו מצליח להבין אותה עד הסוף. דווקא חוסר הבהירות הזה הופך אותה לדמות מעניינת. היא אינה אישה שיודעת בדיוק מה היא רוצה, אלא אישה שנמצאת בתהליך של גילוי עצמי. ואולי משום כך היא הופכת בסופו של דבר לגיבורת הספר שג'ורג' מצליח לכתוב. האישה שנמצאת במשבר זהות הופכת להיות זו שמחזירה לסופר את זהותו.
במובן הזה, שני גיבורי הסרט דומים יותר מכפי שנדמה בתחילה. אנה איבדה את עצמה בתוך האימהות והזוגיות, ג'ורג' איבד את עצמו בתוך השתיקה היצירתית. שניהם מגיעים לטוסקנה כדי לברוח ממשהו, אבל מגלים שהמרחק מן החיים הרגילים מאפשר להם דווקא להתקרב אל עצמם.
לצידם נמצא פאביו, החוואי האיטלקי המבוגר שמדבר איטלקית והם אינם מבינים אותו. הוא מכניס לסרט הרבה הומור וחום, אבל גם מייצג עולם אחר: עולם של אדמה, כרמים, יין, עבודה וקצב חיים שאינו ממהר לשום מקום. דווקא כשהמילים אינן מובנות, נוצרת ביניהם תקשורת אנושית פשוטה. אולי זה גם מתקשר לנושא המרכזי: כשאנחנו לא מובנים לעצמנו עד תום.
הנופים, הכרמים, האוכל, היין והשפה האיטלקית הופכים את טוסקנה לא רק לרקע יפהפה אלא למרחב שמאפשר לדמויות לעצור לרגע ולנשום. טוסקנה הופכת להיות עבור ג'ורג' ואנה מרחב של הקשבה זה לזו ובסופו של דבר לעצמם.
הסרט אינו ממהר, אלא מבקש להתמסר לאווירה, לנוף ולמפגש בין שתי דמויות שמנסות למצוא את דרכן חזרה אל עצמן.
ואולי זו בדיוק השאלה שהסרט משאיר אחריו: האם צריך לפעמים להתרחק מן החיים שבנינו כדי לגלות מה חסר בהם? והאם כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו יכולים לקחת איתנו משהו מן האדם שפגשנו שם, הרחק מן התפקידים וההרגלים שמגדירים אותנו?
בעיניי השם העברי הוא ממש הטעיה פרשנית. הוא מבטיח לצופה קומדיה רומנטית על התאהבות בטוסקנה, בעוד שהסרט עוסק הרבה יותר באנשים שמגיעים לטוסקנה כשהם קצת אבודים, ובמפגש שמאפשר להם להתחיל למצוא את הדרך חזרה לעצמם.
נדמה לי שנשים תאהבנה יותר את הסרט.
ממליצה
במאי: פטר סאיקי ואדל וורש
שחקנים: לילי בורדן, סטיב פאונד
ארה"ב- הונגריה, 2026, 91 דקות