סרטו החדש של אסגאר פרהאדי הוא אולי אחד הסרטים המתעתעים יותר שלו. לכאורה, מדובר בסיפור על סופרת המחפשת השראה לרומן החדש שלה ומתבוננת בשכניה מן החלון. היא רואה אותם, מפרשת את התנהגותם ומתחילה להמציא עבורם סיפור. אלא שככל שהסרט מתקדם, הגבול בין הסיפור שהיא כותבת לבין החיים של האנשים שעליהם כתבה הולך ומיטשטש.
פרהאדי, שבסרטיו הגדולים עסק שוב ושוב בפער שבין מה שקרה באמת לבין מה שכל אחד מן המעורבים חושב שקרה, מעביר כאן את העיסוק הזה אל עולם היצירה עצמו. הפעם השאלה איננה רק מהי האמת, אלא מה קורה כאשר אנחנו ממציאים סיפור על המציאות ומתחילים להאמין בו.
סילבי, בגילומה של איזבל הופר, מתבוננת בשכניה מרחוק. היא אינה מכירה אותם באמת, ובכל זאת היא ממלאת את החללים שאינה יודעת באמצעות הדמיון. מתוך כמה פרטים שהיא קולטת היא בונה מערכת יחסים, תשוקה, בגידה וסיפור שלם. במילים אחרות, היא עושה את מה שכולנו עושים במידה מסוימת: אנחנו רואים חלק קטן מן המציאות וממהרים להשלים את החסר באמצעות הפרשנות שלנו.
אלא שפרהאדי אינו מסתפק בשאלה אם הפרשנות נכונה או שגויה. הוא שואל שאלה מטרידה יותר: מה קורה כאשר הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו מתחיל להשפיע על המציאות?
כאן נכנסת לתמונה דמותו של אדם, צעיר שהיה בכלא ומגיע לעזור לסופרת במעבר הדירה. גם הוא רוצה לכתוב, גם הוא רוצה להרגיש משמעותי, וגם הוא מוקסם מן הרומן שלה. אלא שאדם אינו נשאר קורא מן הצד. הוא מתחיל להתייחס לסיפור כאילו הוא מפתח להבנת המציאות, יוצר קשר עם ניטה, אחת הדמויות שעליהן כתבה סילבי, ובהדרגה מנסה להפוך את העולם שברומן לעולם ממשי.
זהו הרגע שבו הסרט הופך ממחשבה על דמיון ומציאות למחשבה על כוחו של הסיפור.
האם אנחנו מספרים את המציאות, או שהסיפורים שאנחנו מספרים עליה מתחילים לעצב אותה?
האם אדם אחר הוא באמת כפי שאנחנו רואים אותו, או שהוא הופך עבורנו לדמות בתוך סיפור שאנחנו כתבנו עליו?
והאם אנחנו מסוגלים להבחין בין עובדה לבין הפרשנות שהדבקנו לה?
במובן הזה, "מעשיות מקבילות" עוסק במנגנון האנושי העמוק של יצירת משמעות. אנחנו זקוקים לסיפורים כדי להבין את העולם, ולכן, מחברים בין פרטים, מפרשים מבטים, מייחסים כוונות, משלימים פרטים שאיננו יודעים ומספרים לעצמנו מי האדם שמולנו ומדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג.
אבל פרהאדי מזכיר לנו שהסיפור שלנו אינו בהכרח האמת.
הבחירה של פרהאדי להציב את הדמויות האחרות בתוך עולם של יצירת אפקטים קוליים לסרטים מוסיפה לכך רובד יפה במיוחד. אנשי האולפן מייצרים קולות שאמורים לגרום לנו להאמין שאנחנו שומעים מציאות: צעדים, דלת שנפתחת, תנועה, חפץ שנופל. הכול מלאכותי, ובכל זאת, ברגע שהקול משתלב בתמונה אנחנו מאמינים בו.
גם הסופרת עושה דבר דומה. היא לוקחת פיסות מציאות ומייצרת מהן עולם שלם. וכך נוצרת אחת ההקבלות היפות בסרט: אלה מייצרים מציאות באמצעות קול, והיא מייצרת מציאות באמצעות מילים. כולם יוצרים משהו שאינו קיים בדיוק כפי שהוא מוצג לנו.
וזה אולי גם המקום שבו הסרט מדבר על הקולנוע עצמו. הרי גם הקולנוע מבקש מאיתנו להאמין. הוא מציג לנו תמונות, קולות, אנשים וסיפורים, ואנחנו נכנסים אליהם כאילו הם אמיתיים. אבל האם המציאות שאנחנו רואים על המסך שונה כל כך מן המציאות בחיים?
המציאות מזינה את הקולנוע והקולנוע אף הוא יכול להזין את המציאות.
לא במקרה הסרט נשען על "דקלוג" של קשישטוף קישלובסקי ועל "סרט קצר על אהבה". גם אצל קישלובסקי עמד במרכז אדם המתבונן באדם אחר ממרחק ובונה עליו עולם שלם. אצל פרהאדי המנגנון הזה הופך מורכב יותר: לא רק המציאות הופכת לסיפור, אלא הסיפור מתחיל לחדור בחזרה אל המציאות.
לא רק שהמציאות והדמיון אינם שני עולמות נפרדים. לפעמים אנחנו יוצרים בדמיון גרסה של המציאות, מאמינים בה, פועלים מתוכה, ובכך הופכים אותה במידה מסוימת למציאות חדשה.
הסרט עורר תגובות מנוגדות מאוד. היו מבקרים שראו בו תרגיל מטא-קולנועי מסקרן על אמנות, מציצנות ועל כוחו של הסיפור, ואחרים חשבו שהסרט מתאמץ מדי, ארוך ומפותל ושהרעיון החזק שלו אינו מחזיק לאורך יותר משעתיים.
אני דווקא מצאתי עניין רב בסרט שאינו נותן לנו תשובה ברורה לשאלה מה אמיתי ומה מדומיין. אולי משום שזו בדיוק הנקודה שלו. בחיים, כמו בסרט, אנחנו כמעט אף פעם איננו מקבלים את התמונה המלאה. אנחנו מקבלים שברים, ומן השברים אנחנו יוצרים סיפור.
אם לא צפיתם בסרט ממליצה לקרוא את ההמשך רק לאחר הצפייה:
מוטיב בעכברים צובר משמעות סמלית: העכברים הם למעשה דימוי לעולם הפנימי של הסופרת
הדירה של סילבי היא מקום עמוס, מוזנח, כמעט מתפרק. היא חיה בתוך ערימות הספרים, החפצים, הזיכרונות והניירות שלה, והעכברים מסתובבים ביניהם. הדירה היא מעין "מרחב מנטלי" של המוח שלה, שבו היא לכודה יחד עם הדמיון שלה. במיוחד, לאור העובדה שהיא לא יוצאת מביתה כמעט אף פעם.
העכברים אינם רק מפגע בדירה. הם חלק מהכאוס שבתוכו היצירה שלה מתקיימת.היא אגרנית של חפצים, אינה מצליחה להיפרד מהם. כמו שהיא אוספת חפצים וסיפורים, כך משהו ממשיך להתרבות בתוכה.
אבל יש כאן גם הקבלה מעניינת לאדם: שניהם יצורים שנמצאים בשוליים של העולם האנושי. העכברים פולשים לדירה שלה, חיים במרחב שלה בלי שהיא באמת שולטת בהם. אדם, צעיר חסר בית, נכנס אל תוך ביתה ומתחיל בהדרגה לחדור גם אל תוך עולמה, אל כתב היד שלה ואל הסיפור שהיא המציאה.
והדבר המעניין הוא שסילבי אינה מגרשת את העכברים. היא חיה איתם. במובן מסוים היא גם מאפשרת לאדם להיכנס אל חייה. אפשר לקרוא את שניהם כמעין "אחרים" שסילבי מאפשרת להם להתקיים בתוך המרחב הפרטי שלה.
יתרה מזאת, העכבר הוא יצור שמסתתר ומתבונן בדיוק כמו סילבי, וככל המצבים המציצניים שיש לאורכו של הסרט.
הסרט מתנהל לאיטו, ולמרות זאת 139 הדקות לא הכבידו עלי כלל וכלל.
ציפיתי מאוד לצפות בסרט החדש של פראהדי והוא בעיני מפתיע, עשוי היטב ומעורר מחשבות רבות.
במאי: אסגאר פרהאדי (פרידה, הסוכן, הגיבור, כולם יודעים, העבר)
שחקנים: איזבל הופר, וירז'יני אפירה, ונסן קסל, פייר ניני וקתרין דנב.